מאת דוד רפ
ארטמיסיה ג'נטילסקי הייתה אחת הציירות החשובות הראשונות של אירופה ואף לא היססה – במאהה-17 – להעיד נגד גבר שאנס אותה. המחקר הפמיניסטי הכתירה כגיבורה, אך ארטמיסיה ג'נטילסקי הייתה דמות עמוקה ומורכבת בהרבה.
באחד מימי חודש מארס בשנת 1612 נכנס הצייר אורציו ג'נטילסקי לבניין הממשל ברומא והגיש תלונה רשמית נגד אגוסטינו טאסי וקוזימו קוורלי. טאסי הואשם שאנס את בתו של ג'נטילסקי, שהייתה אז בת 19. קוורלי הואשם בסיוע לביצוע העבירה וכן בגניבת כמה מציוריה של ג'נטילסקי.
ארטמיסיה, בתו של אורציו, הייתה ציירת מחוננת באיטליה של תקופת הבארוק ואחת הציירות החשובות הראשונות בתולדות האמנות במערב. היא השתייכה לקבוצה של ציירים שהושפעו עמוקות מקרווג'ו, ביניהם גם אביה, אך פיתחה סגנון אינדיווידואלי, הנתפש בימינו כמייצג נקודת מבט נשית, נדירה לתקופתה.
בגלריה ספאדה שברומא תלויות גם כיום עשרות יצירות רנסנס ובארוק – בצפיפות אופיינית לתקופה ההיא – ובהן כמה ציורים של אורציו וארטמיסיה ג'נטילסקי. בציורים, "המלך דוד" של אורציו ו"אישה המנגנת בכלי מיתר" ו"מריה והילד" של ארטמיסיה, אין עדויות בולטות לסיפור חייהם הסוער של הציירים, אב ובתו. כבר בסוף המאה ה-17 נשכחו השניים. קשה להניח שמי מהם היה מאמין כי עם התעוררות העניין בהם – תאפיל הבת על אביה.
במאמר אקדמי שנכתב על השניים ב-1916 נאמר בהקשר למשפטו של טאסי, לפי מיטב המסורת השוביניסטית, כי "נראה שארטמיסיה הייתה מפותחת לגילה".
אך לתודעה המערבית פרצה ארטמיסיה – ואין זה מקרה – בשנות השישים של המאה העשרים. המחקר הפמיניסטי אימץ את דמותה ומיהר להכתירה גיבורה – כמי שהייתה קורבן אונס ונאבקה להרשעת האדם שתקף אותה. ציוריה פוענחו בהסתמך על סיפור חייה הקשה.
במרכז רבים מציוריה (אך לא בכולם) אכן עומדות נשים אסרטיביות, כמו ביצירות "יעל וסיסרא", "שושנה והזקנים", ואולי יותר מכל בדמותה של "יהודית הכורתת את ראשו של הולופרנס" – סצנה שהרבתה לצייר. שוב ושוב הוצע לפענח את דמותו של הולופרנס כאנס ואת יהודית כארטמיסיה הנאנסת.
אך במאמרים שפורסמו לרגל תערוכה מיצירות אורציו וארטמיסיה ג'נטילסקי – שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק לפני כשנה – הוצע שלא להסתפק בקריאה כה מצמצמת.
שכן, ארטמיסיה לא הייתה רק אישה שנאנסה. היא אכן הייתה גיבורה – ציירת עצמאית בחברה גברית מדכאת, ומי שהצליחה להמשיך בקריירה האמנותית שלה למרות משפט אונס משפיל; אך דמותה עמוקה ומסובכת מכפי שניסו לשרטטה במשך השנים לטובת תפישה זו או אחרת. מתברר כי המאה העשרים – הרחוקה מרומא הצבועה והשמרנית של המאה ה-17 – הייתה, במובנים מסוימים, דוגמאטית לא פחות.
ארטמיסיה נולדה ב-1593 ברומא. אמה מתה כשהייתה בת 12 והיא התגוררה עם אביה, שרצה שתצטרף למנזר. אורציו ג'נטילסקי, שכ-60 מיצירותיו השתמרו עד ימינו, נמנה עם האסכולה של קרווג'ו ואף שמר עמו על קשר עד שזה נאלץ לעזוב את רומא לאחר שהרג אדם בקטטה.
היו לו לג'נטילסקי חברים מפוקפקים. אחד מהם היה קוזימו קוורלי, בעל תפקיד זוטר בחצר האפיפיור וידיד של הצייר אגוסטינו טאסי – בעצמו פושע בעל עבר עשיר. טאסי בא לרומא ב-1610, לאחר שהספיק להישפט על עבירות שונות. הוא נשלח לעבודת פרך על ספינת עבדים וכששוחרר מיהר להתחתן. אשתו עזבה אותו לאחר שגילתה כי שכב עם אחותה ועד מהרה נעלמו עקבותיה באורח מסתורי. השמועות עקבו אחר טאסי עד לרומא – יודעי דבר אמרו שדאג לחסל את אשתו.
אורציו ג'נטילסקי לא נהג להקשיב לרכילויות מרושעות. שמו של טאסי כאמן נוף ופרספקטיבה הלך לפניו. הוא קיבל כמה הזמנות לעבודות ברומא ופנה לג'נטילסקי כדי שיוסיף דיוקנאות לציוריו. השניים החלו לעבוד יחד, למשל בארמון הקוירינלה – שם ציירו פרסקו שלא שרד.
ארטמיסיה החלה לצייר כשהייתה נערה, עוד לפני שמלאו לה 15. היא הייתה אנאלפביתית עד גיל מאוחר יחסית ולמדה לשרטט את שמה על ציוריה לפני שלמדה לקרוא. לצייר למדה אצל אביה, וכמנהג התקופה כמעט שלא יצאה מהבית. כשהתבגרה, פנה האב לטאסי בבקשה שילמד את בתו ציור, אבל בה בעת שכר עוזרת כדי שתשמור על צניעותה. צעדי הזהירות לא הספיקו. בשנת 1611 אנס טאסי את ארטמיסיה בחדרה. לאחר מכן השניים קיימו יחסי מין במשך תקופה ארוכה, תחת איומיו של טאסי, ואולי משום שארטמיסיה האמינה שיתחתן עמה. משפטו של טאסי נפתחב-1612 ונמשך כשבעה חודשים, שבהם הובאו עדים רבים מטעם התביעה וההגנה.
ברומא של המאה ה-17 לא ארטמיסיה נחשבה לקורבן, אלא אורציו. עמית שלו ניצל את חברותו ותקף את בתו. בכך פגע בסיכוייו להשיאה ובכבודו. ולא האונס עמד במרכז המשפט, אלא בתוליה של ארטמיסיה. היא נאלצה לעבור בדיקה פיסית סמוך לאולם המשפט, כדי לקבוע אם אכן איבדה את בתוליה ומתי קרה הדבר. ארטמיסיה עונתה – מעין לחץ פיסי מתון של תקופת הבארוק: סביב אצבעותיה נכרכו חבלים בחוזקה כדי להוציא ממנה את האמת בדבר יחסיה עם טאסי.
ארטמיסיה העידה שטאסי הבטיח לשאת אותה לאישה. בעת המשפט התברר כי אפשרות זו – שאביה ייחל לה גם עתה – איננה רלוונטית, משום שאשתו של טאסי עדיין בחיים, או ליתר דיוק, מעולם לא הוכח אחרת.
הפרוטוקולים של המשפט – דקדקניים ויבשים – שרדו, וחלקים מהם נשמעים מוכרים להדאיג ארוכים, . ארטמיסיה נדרשה להסביר מדוע "הסכימה" לשכב עם הנאשם. מוזכרים בהם כינויי חיבה של ארטמיסיה כלפי מי שאנס אותה -דורות לפני שנטבע מושג "התודעה הכוזבת".
טאסי ניסה לקעקע את המוניטין של ארטמיסיה כנערה צנועה. אינוסה של משרתת לא נחשב פשע באותם הימים וכך גם היה בנוגע למי ששמה הטוב נפגע. אך כל העדים סיפרו שארטמיסיה לא נראתה מחוץ לביתה וכמה ממכריו של אורציו העידו שמעולם לא ראו את בתו.
בנובמבר 1612 נגזרו על טאסי חמש שנות גלות מחוץ לרומא, אך גזר הדין לא נאכף. רק כעבור שנים אולץ טאסי לעזוב את העיר לזמן מה, לאחר שהורשע בעבירה אחרת.
אורציו מיהר לחתן את ארטמיסיה עם גבר ושמ ופייר-אנטוניו סטיאטסי והשניים עברו לגור בפירנצה. תקופה זו – שהחלה לאחר משפט האונס – היא תקופת הזוהר של ארטמיסיה. בדיעבד אפשר לומר כי דווקא הנסיבות הקשות של חייה הן שאיפשרו לה לפתח קריירה אמנותית מזהירה. אם הייתה נישאת לטאסי, קרוב לוודאי שלא היה נשאר זכר מאמנותה; לכל היותר הייתה מציירת בעילום שם חלקים מיצירותיו.
ארטמיסיה הייתה האישה הראשונה שסיימה את לימודי האמנות באקדמיהבפירנצה ועד מהרה החלה לעבוד בשירותם של פטרונים שונים, ובהם מלך ספרד, פיליפ הרביעי, ובני משפחת מדיצ'י. בשנת 1620 שלחה מכתב מפתיע בתעוזתו לדוכס קוזימו השני דה מדיצ'י בפירנצה. "הוצע לי לבקר ברומא", כתבה, "אך בתוך חודשיים אשלח לך את הציור שלך"; הדוכס התבקש להיאזר בסבלנות אף ששילם מראש תמורת הציור.
ארטמיסיה ובן זוגה שבו לרומא אך עד מהרה עלו יחסיהם על שרטון. ערב אחד בשנת 1622 שב פייר-אנטוניו סטיאטסי לביתו מוקדם מהרגיל. ברחוב הוא פגש קבוצת בחורים השרים סרנאדה לאשתו. סטיאטסי הזועם החל להכות את הנגנים ופצע את הזמר בפניו. כעבור זמן קצר נפרדו בני הזוג ועקבות הבעל נעלמו. לשניים נולדו עד אז שתי בנות, האחת מתה בצעירותה ואילו השנייה הלכה בעקבות אמה ולמדה ציור.
בכרוניקות התקופה מוזכרים טקסי הטבלה שאליהם הוזמנה ארטמיסיה כדי שתהיה סנדקית לבנות שנקראו בשמה. נראה כי עוד בימי חייההיא נתפשה כסיפור הצלחה ומודל חיקוי. כמה דיוקנאות שלה נוצרו בידי אמני התקופה, לצד כיתובים שציינו כי היא "ציירת וירטואוזית".
ב-1630 לערך עברה ארטמיסיה לנאפולי ושם שהתה רוב זמנה, חוץ משנתיים שבהן התגוררה באנגליה. היא פגשה באנגליה את אביה, שאף הוא עבד שם תקופה מסוימת, והכינה את היצירה "פורטרט עצמי כאלגוריה של הציור".
סיפורה של ארטמיסיה מסובך ומרתק מכדי שאפשר יהיה לשבצו בנוסחאות שלהמאה העשרים. נדמה כי המקומם מכל היה הסרט, הצרפתי דווקא, "ארטמיסיה", שיצא לאקרנים בשנת 97'. מתוך הבטחה "להביא את סיפור חייה האמיתי", עוות סיפורה להכעיס. הבימאית, אניס מרלה, הציגה משום מה את מערכת היחסים שבין ארטמיסיה לטאסי כסיפור טראגי, שכולוהקרבה ואהבה הדדית שאינה יודעת גבולות.
ארטמיסיה מתה, ככל הידוע, בשנת 1653. תעודות רשמיות המציינות את דבר מותה לא נמצאו, אך שרדו שירי"הספד" וולגריים שהופצו על אודותיה. מסופר בהם שהצמיחה קרניים לבעלה, שהיו לה מאהבים רבים ושהייתה בעלת תשוקה מינית עזה. לא מוזכר בהם שהייתה ציירת גדולה
