דקמרון

כתבה: דולי רוזנברג
 
סיפורי הדקמרון של בוקצ'יו, שנכתבו על רקע המגיפה השחורה שטלטלה את אירופה במאה ה-14. בזמן בידוד.
אוסף הסיפורים של ג'יובני בוקצ'יו, חובר כנראה בין 1349-1353 והפך ליצירת מופת בפרוזה האיטלקית , בעצם בספרות העולמית שהשפיעה על התרבות והאמנות לאורך מאות השנים.

מסגרת היצירה: 10 צעירים, 7 נשים ו3 גברים, נפגשים בכנסיית סנטה מריה נובלה בפירנצה ומחליטים יחדיו להימלט מן העיר מוכת המגיפה השחורה, אל וילה נוחה בין גבעותיה המוריקות של פיאזולה הסמוכה. הם נשארים שם במשך שבועיים. כדי להעביר את זמנם בנעימים, כל אחד מסכים לספר סיפור במהלך עשרה ימים (לא כולל סופי השבוע) וזה בעצם מה שקובע את שם היצירה: DECAMERON = מיוונית "עשרת הימים" Deca = עשר , Hemera = ימים.

כל אחד מהם נבחר להיות המלך או המלכה ליום אחד ולקבוע אילו סיפורים כל האחרים יספרו, במשך 10 ימים , מה שמניב בסה"כ 100 סיפורים. כל יום מסתיים באיזה שיר canzone , ואלה מהווים ביטוי לשירה נפלאה פרי עטו את בוקצ'יו.

בכל יום הנושא המרכזי עליו סובבים הסיפורים , שונה. ביום הראשון מתנהל דיון שנון ומפולפל על החולשות האנושיות עם לא מעט סטירה נוקבת מופנית לאנשי הכנסייה , ביום השני ממחישים כיצד אלת המזל מנהלת את חיי האדם אך מובסת ע"י רצונו של האדם ביום השלישי. ביום הרביעי, מסופרים סיפורי אהבה עם סוף טראגי, אבל יש פיצוי ביום החמישי, עם סיפורי אהבה מאושרים, גם אם בתחילה לא הכל חלק. השנינות והעליצות שולטים בסיפורי היום השישי. בימים השביעי, השמיני והתשיעי פורקים עול, ניבולי פה, סיפורים עסיסיים על רמאים, הונאה והולכת שולל. ביום האחרון , העשירי, נושאים שכבר עלו קודם מודגשים וכל מחזור הסיפורים ננעל עם סיפורה של גריזלדה שסבלנותה וצייתנותה הן ממש ללא קץ.

היא עומדת איתנה מול הניסיונות הקשים ביותר אותה מעביר בעלה האציל גולטירי. הסיפור של גריזלדה כמו סיפורים רבים המסופרים בדקמרון, מקורם בימי הביניים המאוחרים. סיפורה של גריזלדה במקור בצרפתית, תורגם לאיטלקית ע"י בוקצ'יו ואילו פטררקה, חברו של בוקצ'יו תרגם את גרסתו האיטלקית ללטינית. על גרסה לטינית זו ביסס ג'ופרי צ'וסר את אחד הסיפורים הידועים שלו באסופה של "סיפורי קנטרברי" . בספר מוזכרות דמויות בנות הזמן כמו הצייר המהולל, ג'וטו..

את הדקמרון קראתי לראשונה בתחילת גיל העשרה עוד בטרם עלייתי ארצה, מרומניה. לעברית תורגם לראשונה ב-1947 ע"י עמנואל אולסבנגר ומנחם הרטום. אני מחזיקה בתרגום העברי החדש שיצא לאור בשנת 2000, תרגומו של גאיו שילוני שהקדיש למפעל התרגום את שנת חייו האחרונה , בעודו שוהה בלוקה אשר בטוסקנה, לא רחוק מזירת התרחשות הספר. התרגום של שילוני, קולח ונהיר, על אף קשיים סגנוניים של יצירה כה מורכבת, מבחינה לשונית.

וכך כותב בוקצ'יו בהקדמה לספרו
״….ולפיכך, כוונתי לספר כאן מאה סיפורים- אגדות, משלים או מעשים שהיו, או איך שנרצה לכנותם – אשר סופרו בעשרה ימים מפי בני חבורה נכבדת של שבע נשים ושלושה גברים צעירים, בעת השתוללות המגפה האחרונה; ואצרף אל כל אלה גם כמה שירי פזמון אשר שרו הנשים הללו לבחיר לבן. בסיפורים אלה יתוארו מקרי אהבה נעימים וגם אומללים, ועוד ממעשי יד הגורל, שאירעו הן בימינו אנו והן בעבר הרחוק…."

ג'ובני בוקצ'יו שנולד בתחילת המאה ה-14 נחשב יחד עם פטררקה חברו ובן זמנו, ודנטה שקדם להם, לשלושת ההומניסטים החשובים שסוללים את הגשר בין תרבות ימי הביניים אל הספרות ותרבות הרנסנס, או כפי שמכונים באיטלקית Tre Corone (והפעם ממש לא הוירוס, אלא כתרי זרי הדפנה שלראשיהם). בוקצ'יו משתמש בכתביו באיטלקית בניב הטוסקני , ובכך יוצר מהפכה, אך הוא גם שואב מהספרות של ימי הביניים בלטינית ויוונית.

בוקצ'יו, יליד פירנצה , נדד בעקבות עיסוקו של האב כשותף בכיר בבנק של משפחת בארדי, אל נפולי, למד שם משפטים והיה מעורב בנעשה ומקורב מאוד לחברה הגבוהה בנפולי , חברה תחת השפעה צרפתית נכבדה. לצד עיסוקיו הפרוזאיים, בוקצ'יו מגלה בנפולי את דרכו האמיתית היא הכתיבה, שירה וסיפורי פרוזה, שהשפיעו אחר כך מאוד על צ'וסר האנגלי ביצירתו. בוקצ'יו החל את עבודתו על ה"דקמרון" ב-1349. איסוף הסיפוריות והמעשיות החל עוד קודם , אך בחירת המסגרת ומספר הסיפורים מתרחש בתקופה זאת, סביב המגיפה השחורה.

הציור שבחרתי כאן נקרא " סיפור מתוך הדקמרון" של הצייר האנגלי הפרה-רפאליטי ג'ון ויליאם וואטרהאוז, מ-1916.
A Tale from the Decameron, by John William Waterhouse, 1916.

וואטרהאוז מתאר את עשרת הצעירים שהתקבצו להם בוילה בפיאזולה, רחוק מאימת המגיפה, באווירה אידילית וקלילה, מקשיבים בקשב רב, מלווים בכלי נגינה , לבושים בהידור כיאה לבני אצולה פלרונטינית , באוזיס מוריק של בידוד מרצון