ייתכן שבאחד מאיי ונציה הנקרא ג'ודקה (Giudecca) התיישבו יהודים כבר במאות ה-11 וה-12. רק במאה ה-14 קיבלו יהודי גרמניה אישור רשמי לפתיחת בנק בעיר. הקהילה התחזקה כאשר הגיעו פליטים יהודים מהאזור היבש, לאחר שברחו בראשית המאה ה-16 ממעשי הביזה וההרס של צבאות הגרמנים במלחמה נגד ונציה. מספרם הרב של הפליטים אילץ את שלטונות ונציה לייסד את הגטו הראשון בהיסטוריה האירופית ב- 1516.
היהודים הורשו לעסוק בהלוואה בריבית ובמסחר בבגדים משומשים. היחידים שהורשו לעסוק במסחר בינלאומי היו יהודים ממוצא ספרדי ולוונטיני. אלה הוכרחו להתגורר בגטו מאוחר יותר, בסוף המאה ה- 16. תור הזהב של יהדות ונציה היה במאות ה-16 וה-17. אז פעלו בעיר רבנים כמו יהודה אריה (ליאונה) ממודנה (הריא"ם) (1571-1648) ושמחה (סימונה) לוצאטו (1582-1660) ומשוררים כמו שרה קופיו-סולםומשה זכות (1625-1697).
עם שקיעת הכלכלה הוונציאנית התרחשה הידרדרות כלכלית של הקהילה היהודית, ובמאה ה-18 הכריזה הקהילה כמה פעמים על פשיטת רגל ועל חוסר יכולת לשלם את המסים הכבדים שהוטלו עליה. כאשר הגיעו צבאות נפוליון ב- 1797, הסתיימה הפרדתם של היהודים בגטו, והם השתלבו במאבקה של ונציה להשתחרר מעול הכיבוש האוסטרי. ב-1848 הכריזה ונציה על עצמאות למשך כמה חודשים ויהודים רבים כיהנו כשרים בממשלתו של דניאל מנין, שהיה ממוצא יהודי.
הקהילה, שבשיאה היו בה 5,000 נפשות, הצטמצמה במאה ה-20, ובמלחמת העולם השנייה נספו מאתיים יהודים ונציאנים בשואה ובהם הרב אוטולנגי. כיום יש בוונציה כ-500 יהודים, ורובם חיים מחוץ לגטו ובעיר מסטרה (Mestre), הנמצאת באזור היבש. בעיר זו יש בית כנסת פעיל ברחוב Giosue’ Borsui 28.
הגטו: בגטו של ונציה יש שלושה חלקים – הגטו החדש (Ghetto Nuovo), שבו ישבו היהודים האיטלקים והאשכנזים מ-1516; הגטו הישן Ghetto Vecchio)), שבו ישבו היהודים הלוונטינים מ-1541; והגטו Nuovissimo, החדש ביותר, שנבנה ב- 1633 בשביל כמה משפחות אמידות ממוצא ספרדי.
מרכז הגטו החדש נמצא בכיכר הגדולה המכונה Campo del Ghetto Nuovo. בשל הצפיפות בגטו בנו היהודים בניינים גבוהים שדלתותיהם וחלונותיהם בגדלים שונים. בכיכר היו שלוש בארות מים, ששירתו את הקהילה וכיום הן אטומות.
לאורך ה- Sottoportego (מעבר מקורה) מספר 2912 רואים עדיין את הסימן האדום של אחד הבנקים של הגטו (Banco Rosso – "הבנק האדום"). לאורך אחד מקירות הכיכר, ליד בית האבות, הוקמה ב- 1980 אנדרטה משבעה לוחות ברונזה לזכר השואה, פרי עבודתו של האומן הליטאי ארביט בלטאס, שפיסל גם את התבליט "הרכבת האחרונה" בקיר שמוביל ל- Rio di San Girolamo.
מרכז הגטו הישן נמצא בכיכר Campiello delle Scole, שבה נמצאת באר מים. הסמטאות הקטנות שמקיפות את הכיכר מרשימות מאוד. הן קרויות על שם משפחות יהודיות כמו Calle Barucchi (משפחת הברוכים) ובשמות המזכירים את תנאי ההיגיינה הקשים, כגון Calle Sporca (רחוב מזוהם). ב-Calle del Forno (רחוב התנור) יש גם היום מאפיית מצות. בראשית המאה ה- 18 חקקו השלטונות על הקיר ברחוב זה איסור כניסה לגטו לכל יהודי מומר כדי למנוע מהם קשר עם היהודים בגטו. במספר 1222 נמצא בית המדרש על שם יהודה אריה ממודנה ומולו בית המדרש על שם משפחת ויואנטה (Vivante) שנוסד ב- 1858.
הגטו החדש ביותר – Nuovissimo, הוא הקטן מבין שלושת הגטאות, ובו התגוררו משפחות אמידות ממוצא ספרדי. בגטו זה לא היו חנויות או בתי כנסת. מרשים במיוחד ארמון משפחת טרבס, הנמצא ליד בית המגורים של משפחת ויואנטה, שנבנה במאה ה- 18, והיום מצבו רעוע.
אתרים בגטו הישן:
בית הכנסת הספרדי Scuola Spagnola o Ponentina: בית הכנסת הפוננטיני (של הספרדים מהמערב) הוא הגדול מבין בתי הכנסת בגטו ובנייתו החלה, ככל הנראה, בסוף המאה ה- 16. בחזיתו יש מצבת קיר לזכר קורבנות השואה.
בקומת הכניסה יש אולם קטן, שהיה בית מדרש פעיל במאה ה- 18 ומסוף המאה ה- 19 מאוחסן בו ריהוטו של בית הכנסת 'הכוהנים', שהיה עד אז בגטו החדש.כתובות קיר רבות בעברית ובאיטלקית מעטרות את קירות אולם הכניסה, המוביל לחצר פנימית, שבה נוהגים לבנות את סוכת הקהילה. בקומה הראשונה נמצא אולם התפילות המרכזי, שסביבו במפלס העליון נמצאת עזרת הנשים בצורה אובאלית.
בית הכנסת נבנה בסגנון עבודתו של האדריכל הוונציאני בלדאסרה לונגנה (Baldassare Longhena). ארון הקודש, שדלתותיו נבנו ב- 1775, והתיבה ניצבים זה מול זה בשני קצוות האולם (דוגמה מושלמת לבית כנסת דו? ?קטבי). בסוף המאה ה- 19 הוכנס לבית הכנסת עוגב, אך הוא אינו בשימוש עוד. הקהילה נוהגת לבקר בבית הכנסת בקיץ ובחגים.
בית הכנסת הלבנטיני Scuola Levantina ובית הכנסת LuzzatoScuola: בבניין בכיכר Campiello delle Scole, שנושא כתובת קיר עם שמות החללים היהודים מוונציה במלחמת העולם הראשונה, נמצאים שני בתי כנסת. כתובת קיר באולם הכניסה מציינת את ביקורו של משה מונטיפיורי בבתי כנסת אלו. באולם פעלה ישיבה, ולכן אין בו עזרת נשים. דרך הדלת השמאלית נכנסים אל בית כנסת לוצאטו, שהריהוט בו הועבר מבניין בית הכנסת המקורי שנהרס.
ארון הקודש נבנה בתקופת הרנסאנס, וככל הנראה הוא העתיק ביותר בוונציה. מהקומה העליונה נכנסים לבית הכנסת הלוונטיני, שנבנה כנראה במאה ה- 16. הבימה מעוצבת בסגנון בארוקי, והקירות מכוסים בוילונות אדומים כעיטור.
אתרים בגטו החדש:
בית הכנסת האיטלקי Scuola Italiana: נבנה ב- 1575 במקום שעמד בית כנסת עתיק ממנו, ובו דרש הרב יהודה אריה ממודנה. לבית הכנסת יש כיפה מעץ שניזוקה בשרפה ושופצה לאחרונה, וכן כניסה משותפת לבית מגורים פרטי. אולם בית הכנסת בנוי כריבוע ומואר דרך חמישה חלונות מקושתים הפונים לרחוב. ארון הקודש (מהמאה ה – 19) והבימה מוצבים בשני קצוות נגדיים באולם. עיטורי הקיר חדשים יחסית.
בית הכנסת האשכנזי Scuola grande tedesca : ב- 1529 נבנה בית הכנסת. על קירו המערבי חקוקים התאריך ושמות התורמים העיקריים. בית הכנסת נמצא בקומות הרביעית והחמישית של הבניין, ויש בו חמישה חלונות. קירותיו מעוטרים בלוחות אבן דמוית שיש, ובסיס האולם המרכזי בנוי בצורת טרפז. ארון הקודש מצופה זהב ומדרגותיו בנויות משיש ורוד. סביר להניח כי התיבה, היחידה בוונציה שאינה מוגבהת, הייתה מוצבת במרכז האולם, לפי המסורת האשכנזית, ולא בקצהו כמו בימינו. בבית הכנסת הספרדי, עזרת הנשים בנויה בצורה אובאלית ומופרדת בשבכות עץ. בית הכנסת שופץ פעמים רבות ופעיל מ- 1917 רק באירועים מיוחדים. כיום הוא חלק מהמוזיאון היהודי.
המוזיאון היהודי: בבניין שבו נמצא בית הכנסת האשכנזי נפתח ב- 1955 מוזיאון לאומנות יהודית. בשני חדרים מוצגים בו תשמישי קדושה יהודיים מוונציה ומאירופה כולה. מעניינות במיוחד הפרוכות היקרות והכתובות הנאות המצוירות בסגנון הבארוק האיטלקי.
בית כנסת קנטוןScuola Canton : נבנה ב- 1532. יש כמה פירושים לשמו: יש הסוברים כי מקור השם הוא משם המשפחה היהודי Cantoni, ואילו אחרים טוענים כי מקורו הוא במילה 'פינה' (באיטלקית Cantone) בשל מיקומו בפינת הבניין. הכניסה והמדרגות שופצו ב- 1859, ובקומה הראשונה נמצא כיום המוזיאון היהודי.
בסיס אולם בית הכנסת מלבני ודו??קוטבי: ארון הקודש עומד בצד אחד ומולו בצד האחר עומדת התיבה שמעליה Lanterna (פתח בתקרה שמבעדו נכנס אור). עזרת הנשים נבנתה ב- 1736 מעל הכניסה. בשיפוצים האחרונים נחשפו שוב עיטורי התקרה המקוריים בסגנון רוקוקו. מוטיב חוזר בכל המבנה הוא המספר חמש (סגולה למזל): חמש מדרגות מובילות לבימה, חמישה חלונות פונים לתעלה, שני צידי ארון הקודש מחולקים ל?עשרים וחמישה פנלים.
בית האבות: בצידה הימני של הכניסה לבית האבות היהודי יש בית תפילות קטן. יש בו ארון קודש שהועבר מאחד משלושת בתי הכנסת הפרטיים שפעלו בגטו במאה ה- 17 ונהרס במאה ה- 19. בחזית הבניין יש מצבת קיר המנציחה את זכרו של ג'וזפה יונה, נשיא הקהילה, שהתאבד ב- 16 בספטמבר 1943, כשהחלו המשלוחים למחנות ההשמדה.
בית הקברות: בית הקברות נבנה בסוף המאה ה ?14 באי הסמוך לרביירה סן ?ניקולו (באי לידו), והורחב במאות הבאות. מגפת הדבר הקשה שפקדה את המקום ב- 1630 מוזכרת במצבת אבן גדולה הניצבת מעל קבר האחים של הקהילה. בית קברות זה אינו משמש לקבורה משלהי המאה ה- 18, אך האזור השומם והרומנטי משך תיירים מפורסמים כמו לורד ביירון, ג'ורג' סאנד ואלפרד דה-מוסיי. במאה ה- 20 שופץ בית הקברות, ואז נתגלו קבריהם של יהודה אריה ממודנה, של תלמידתו המשוררת שרה קופיו-סולם ושל הבלשן אליהו בחור, יליד גרמניה שנפטר בוונציה ב- 1548.
כדאי לראות את הקברים המעוטרים בסמלי המשפחות החשובות בוונציה: נשר דו? ?ראשי בעל כתר מעטר את קברי משפחת חביב, ואריה עומד מעטר את קברי משפחת ישורון-דיאז. הכתוביות שעל הקברים הן בעברית, בספרדית, בפורטוגזית ובאיטלקית.
