הסדרות של אפי זיו לצפייה ישירה מהבית

    אלכסנדר השישי

    "המושחת הקדוש"
     
     רודריגו בורג'יה 1431-1503 . אפיפיור משנת 1492 
     
    המושחת הקדוש- הוא נחשב לאחד השליטים המושחתים ביותר בהיסטוריה. כהונתו בתפקיד המקודש ביותר לבני דתו הייתה ההיפך הגמור מכפישמצופה מאדם בסדר גודל שכזה. הוא השתייך למשפחה שידועה לשמצה עד ימינו אנו ,כצמאת דמים וכחסרת כל עכבות מוסריות. במקביל להיותו פטרון של אמנים גדולים בני תקופתו, לא היה מעשה שחיתות שבו לא נגע, מניאוף ועד שוחד ומסחטנות ועד  רצח. ואולי דווקא בשל כךראוי לבחון מקרוב את רודריגו בורג'יה, הידוע יותר כאפיפיור אלכסנדר השישי.

    הייתה זו שנת 1492, בה נבחר רודריגו בורג'יה לאפיפיור החדש ונטל לעצמו את השם אלכסנדר השישי. באותה שנה גורלית, אחת ההפכפכות בהיסטוריה של המין האנושי, גירשו פרדיננד ואיזבלה את יהודי ספרד. היה זה שיאה של רדיפה מתמשכת, בת למעלה ממאה שנה, שלוותה באיסורים, החרמות, מעצרים, עינויים והוצאות להורג. באותה שנה עצמה הכניעו אותה מלכה ואותו מלך את גרנדה, המעוז המוסלמי האחרון בחצי האי האיברי והשלימו בכך את הרקונקוויסטה, כיבושה מחדש של ספרד בידי הדת הקתולית. חודשים אחדים לאחר מכן תפליג שייטת בת שלוש ספינות בראשותו של אחד, האדמירל כריסטופר קולומבוס, שיש אומרים עד ימינו אלה שבן הגזע היהודי הוא, למסע היסטורי שסופו נחיתתו הידועה ביותרשל האדם הלבן על חופי אמריקה.

    אורח מחשבתו של הקרדינל בורג'יה לא היה שונה בהרבה מאלה של חבריו שבעולם החומר. הוא נמנה על משפחה ספרדית שהיגרה לאיטליה ולא שינתה את דרכיה כשבניה הצטרפו לאצולת הכמורה. רודריגו, שכבר בגיל 27 פילס את דרכו אל הקולגיום הקדוש, היה ידוע כבר אז כאדם חסרכל מעצורים ומוסר. כדי לחגוג את גירושם הסופי של המוסלמים בספרד ערך בכיכר פטרוס הקדוש אירוע המוני בעל אופי חגיגי במיוחד. ולא, לא הייתה זו תפילה המונית מהסוג שהורגלנו לראות אצל האפיפיורים בני זמננו; הייתה זו מלחמת שוורים בה הומתו חמישה פרים גדולים כדי להשביע את יצר השעשועים של תושבי רומא העולצים.

    כיצד הגיערודריגו בורג'יה לאפיפיורות? בעצם, זו שאלה שתשובה עליה פשוטה למדי: הוא קנה אותה. שני יריביו המרכזיים במאבק על הכתר שהותיר אחריו האפיפיור הגווע אינוצנטיוס השמיני היו הקרדינלים ג'וליאנו דלה רוברה ואסקניו ספורצה. ספורצה, אישיות חזקה מאוד בקרב הקרדינלים, העדיף מזומנים. תמיכתו נרכשה בארבעה פרדים עמוסי זהב טהור שנשלחו מארמונו של בורג'יה אל ארמון ספורצה בעת כינוס הקונקלאווה (הגוף הקרדינלי בוחר אתהאפיפיורים), אף על פי שזו הייתה אמורה להיערך בניתוק מוחלט מן המתרחש בחוץ. ספורצה עצמו היה אדם עשיר למדי, מה שאומר שהיה צורך בלא מעט זהב כדי לקנות את תמיכתו. בורג'יה, מכל מקום, נתן לו גם את תפקיד סגן הקנצלר – עוד חלק בתשלום הכולל. ספורצה העביר את תמיכתו לבורג'יה ובכך הכריע את הכף נגד דלה רוברה (שלימים יהפוך לאפיפיור יוליוס השני ויקנה לעצמו שם כפטרון האמנויות המרכזי של תקופת הרנסאנס).

    אתהקריירה שלו החל, כאמור עשרות שנים קודם לכן. הוא נולד בעיר שטיבה (Xàtiva) שבאזור ולנסיה בספרד, בשם רודריגו לנסול (Lanzol) או לנקול (Llancol). הוא נסע לבולוניה ללמוד משפטים. לאחר מכן מונה לקרדינל על ידי דודו, האפיפיור קליקסטוס השלישי, שבהתנהגותו ניכרו אז סימנים ראשונים של סניליות. לאחר שסייע בהשבת שטחים מסוימים למדינת האפיפיור מינה אותו קליקסטוס גם לתפקיד סגן הקנצלר. הוא היה אדם נבון ונמרץ, חייכן טוב מזג, בעל כושר רטורי גבוה, שנון ומפולפל. הוא היה האחראי להקמת רשת הביצורים שבמבואות רומא וכנציג האפיפיור בספרד הצליח להניע את הכמורה והאצולה הספרדית לתמוך בנישואי פרדיננד ואיזבלה. הייתה לו הערכה עצמית גבוהה וכן כישרון מיוחד להתחבב על נשים.

    ההכנסות זרמו אליו מכל כיוון אפשרי: מהתפקידים שמילא בחצר האפיפיור, משלוש משרות בישוף שהחזיק בספרד, ממנזרים בספרד ובאיטליה שנזקקולעזרתו ו"טיפחו" את הקשרים עימו, ממילגה שנתית של 8,000 דוקאטים כסגן קנצלר ומ-‏6,000 כקרדינל, ועוד לא הזכרנו את כל הפעילויות הפרטיות שלו. רודריגו הפך לאדם עשיר מאוד ובעזרת הונו זה בנה לעצמו ארמון מנקר עיניים ובו ריהוט מפואר, אולמות עטויי גובלנים, כלי שולחן עשויים זהב, פנינים ושקי מטבעות זהב שבהם – כך התרברב – יכול היה למלא את הקאפלה הסיסטינית.

    בתקופה בה כיהן כקרדינל צעיר הוליד בורג'יה בן ושתי בנות מאמהות בלתי ידועות. לאחר מכן, בשנות הארבעים לחייו, הוליד עוד שלושה בנים ובת מפילגשו המוכרת, ואנוצה דה קטנאיס, שלפי השמועה ירשה את אימה בתפקיד זה. הוא לא טרח להתכחש לאיש מהם, ובכך ביזה בגלוי את נדרי הפרישות המוטליםעל הכמורה הקתולית. לבנו הבכור, פדרו לואיס, הצליח להשיג את דוכסות גנדיה בספרד ואירס אותו לאחייניתו של המלך פרדיננד. לאחר מותו של פדרו בגיל צעיר, עברו תוארו, אדמותיו וארוסתו לאחיו החורג חואן, שנחשב כבן האהוב ביותר על אביו. צ'זארה ולוקרציה, שלימים הפכו לידועים ביותר בין בני משפחת בורג'יה, היו ילדיה של ואנוצה,יחד עם חואן ואח נוסף, ג'ופרה. ילד נוסף, שמיני במספר, בשם ג'ובני, נחשב אף הוא כבנו של רודריגו, אבל היו שטענו כי הוא בכלל ממזרה של לוקרציה, כך שבעניין זה לאשררה מעולם הסכמה בין רושמי העתים.

    חיי המשפחה של הכומר והקרדינל בורג'יה היו תוססים. הוא עצמו העדיף שלפילגשיו יהיו בעלים, כנראה כדי ליצור לפחות מעטה חיצוני של מהוגנות. את ואנוצה השיא פעמיים בעת שהייתה פילגשו, ולאחר מכן השיא את יורשתה, ג'וליה פארנזה. בהיותה בת 19, ניתנה ג'וליה, ששיער הזהב שלה הגיע עד כפותרגליה, לאחד מבני  אורסיני בארמונו של בורג'יה וכמעט מייד הפכה לפילגשו של הקרדינל. בורג'יה עצמו היה אז בן 59 והקשר החדש הזה, עם נערה הצעירה ממנו בארבעים שנה, היה שערורייתי בפני עצמו. הדבר עורר על בורג'יה לא מעט בדיחות בקרב האיטלקים ושמו הוכפש.

    לאחר שזכה באפיפיורות הדליפו בני דלה רוברה את השיטות בהן השתמש כדי להגיע למשרתו החדשה. בעצם, לא היה בכך צורך כי בורג'יה התפאר בכך בגלוי. במקוםלהתמודד עם השערורייה , ניגש אלכסנדר השישי מייד לביצור מעמדו הפוליטי. הוא השיא את ביתו לוקרציה לבן משפחת ספורצה ואת בנו ג'ופרה לנכדתו של מלך נאפולי המרדן, ובשנתו הראשונה כאפיפיור הרחיב את הקולגיום הקדוש בהוסיפו אליו 11 קרדינלים חדשים. אנשי האופוזיציה זעמו, משום שעתה הפכו למיעוט קטן יותר, אבל דבר לא עזר. בין בעלי התפקידים החדשים היו אלסנדרו פארנזה, אחיה של פילגשו; בן למשפחת הנסיכים ד'אסטהמפרארה, שהיה אז בן 15 שנה; וכן את בנו צ'זארה, שאופיו הרצחני היה ידוע לכול. המועמדים האחרים נבחרו במטרה למצוא חן בעיני המעצמות הגדולות – הקיסרות הרומית הקדושה, צרפת, אנגליה, הונגריה, ונציה, מילאנו ורומא. במשך הזמן ימנה אלכסנדר 43 קרדינלים חדשים לקולגיום הקדוש, וכל אחד מהללו ישלם לו סכום עצום בזהב ובכסף תמורת מינויו.

    השחיתותהגלויה וחסרת הבושה הזו הביאה לתוצאות מרות. בפירנצה קם נזיר דומיניקאני, גירולמו סאוונארולה, שסלד ממעמדה השפל של הכנסייה ומשחיתותה. קנאותו ודרישתו לבער את החטאים הללו גרפה את תמיכת ההמונים. סאוונארולה המטיר אש וגפרית על חטאי העם והכמורה ונבואות הזעם שלו על אחרית הימים הנוראה שתפקוד את החוטאים עוררו היסטריה של ממש. בין השאר ניבא כי לורנצו דה מדיצ'י ואינוצנטיוס השני ימותו שניהם בשנת 1491, ומשהתקיימה נבואה זו העניק לו הדבר כוח עצום. בהשראתו הודלקו מדורות שאליהן השליכו תומכיו פרטי אמנות, בגדים וחפצי ערך (גם הצייר הידוע בוטיצ'לי תמך בו, ויש האומרים כי השליך למדורת ההבלים חלק מיצירותיו). חבורות של ילדים יצאו לפי הוראתו לסרוק את העיר בחיפוש אחר "דברי הבל" שיש לשרוף. הוא קרא להולכים אחריו לחזור בתשובה, לחדול מחגיגות פריצות וממשחקים, מגזלנות וממלחמות נקם, ולשוב לקיום מצוות הדת. לאהיו לו מעצורים כשתקף את הכנסייה. "אפיפיורים ובישופים מדברים נגד גאווה ושאפתנותוהם עצמם שקועים בהן עד לצווארם", קרא ברטט, "הם מטיפים לצניעות ומחזיקים פילגשים…הם חושבים רק על העולם הזה ועל ענייניו; לא אכפת להם מה קורה לנשמה". הוא האשים אותם כי הפכו את הכנסייה לבית בושת ושממסד כנסייתי מושחת זה משליך לכל הרוחות את כל דורשי הטוב והצניעות.

    אלכסנדר ניסה להשתיק את תנועת המחאה באמצעות הטלת איסור על סאוונארולה להטיף. אבל הלה לא שעה להוראה וטען, לא פחות ולאיותר, כי אלכסנדר איבד את סמכותו כאב הקדוש ואף אין להחשיבו עוד כנוצרי. יתר על כן, הוא כופר, סוטה מדרך הישר ועל כן חדל מלהיות אפיפיור. אלכסנדר גזר עליו נידוי, אךהנזיר הפר גם את הגזירה הזו וערך עצרות המוניות לתמיכה בעמדתו. לימים התערער מעמדו של סאוונארולה גם בעירו ולאחר שלא עמד במבחן אש כלשהו נכלא בידי שלטונות פירנצה, עונה כדי להוציא מפיו הודאה באשמת מרמה, עונה שנית בידי האינקוויזיטורים של האפיפיור כדי להוציא מפיו הודאה בסטייה דתית ואז הוחזר לעירו כדי שהרשות האזרחית תוציא אותו להורג. ב-‏1498 ניתלה ולאחר מכן הועלה על המוקד לקול יללות ושריקות ההמון.

    סאוונארולה לא היה היחיד. מטיפים הדיוטות ונזירים נודדים עברו מעיר לעיר והטיחו האשמות חמורות בכמורה הבכירה של הכנסייה באוזני אלפי שומעים. דרשות אלההסתיימו בדרך כלל ב"חזרות בתשובה" המוניות בעל נופך אקסטאטי, באופן דומה במקצת לזה המתקיים כיום בערוצי טלוויזיה אמריקניים מסוימים.

    חייה של משפחת בורג'יה לא הופרעו במיוחד על ידי המחאות הקולניות הללו. אלכסנדר הוסיף להשיא ולבטל נישואין כרצונו, הכול בהתאם לתוכניותיו הפוליטיות. הוא החליט, למשל, להתקשר בקשרי נישואין עם משפחת המלוכה של נאפולי כדי לחזק את מעמדו שם ולשם כך ביטל את נישואי ביתו לוקרציה לג'ובני ספורצה והשיאה לאלפונסו, יורש העצר הנפוליטני. התואנה שמצא לשם כך הייתה שג'ובני לא מימש את נישואין, או במלים פשוטות יותר, היה אימפוטנט. ספורצה הכחיש בזעם ומחה בפומבי נגד הגירושין שנכפו עליו, אבל תחת הלחץ הכבד שהופעל עליו לא זו בלבד שנאלץ להסכים לגירושין אלא אף החזיר את נדוניית אשתו. ספורצה לא שתק גם אז. הוא האשים את אלכסנדר כי יזם את פירוק הנישואין עימו משום שהשתוקק לשכב עם לוקרציה, כלומר עם ביתו שלו.

    באותה שנה נמצאה גופתו של בכור בניו החיים של אלכסנדר, חואן, כשהיא צפה במי הטיבר ובה תשעה פצעי דקירה. לחואן היו אויבים רבים, בין השאר בשל העובדה שאביו דאג להעביר לאחריותו נכסים רבים שהיו להם גם טוענים אחרים. הרוצח לא נמצא מעולם והדבר עורר לא מעט השערות וניחושים. החשודהמרכזי היה אחיו של חואן, צ'זארה, שנטען כי השתוקק לתפוס את מקום חואן כבן החביב על אביהם. השערה אחרת דיברה על כך שהיו יחסי עריות בין האחים לבין אחותם וצ'זארה רצחאת חואן משום שקינא ביחסיו עם לוקרציה.

    בשנת 1499 תבע מלך צרפת, לואיה-‏12, את העברת כתר מילאנו לשושלת אורליאן, שעליה נמנה הוא עצמו. הייתה זו הפעם השנייה בתוך חמש שנים בה התערבה צרפת בענייני המדינות האיטלקיות, לאחר שב-‏1494 אף כבש צבא צרפתי את רומא והאפיפיור הושפל באורח חסר תקדים כמעט. הפעם דחף את לואילמעשה זה הארכיבישוף מרואן, שרצה להתמנות בעצמו כאפיפיור והאמין כי סיכוייו יגדלו אם תשלוט צרפת במילאנו. לואי פנה לאלכסנדר וביקש כי יכריז שנישואיו לאשתו העגומה והנכה ז'אן, אחותו של שארל השמיני, בטלים מעיקרם. זאת, כדי שיוכל לשאת את אן מברטאן, אלמנתו הנחשקת של שארל השמיני, במטרה לספח סופית את דוכסותה לכתר הצרפתי.

    אלכסנדר מילא תפקיד ציני לחלוטין בפרשה זו. הוא התעלם מדעת הקהל בצרפת, שבזה למעשהו של לואי וגילתה אהדה למלכה הפגועה והמודחת. מבחינת אלכסנדר, הייתה הצעתו של לואי ה-‏12 בבחינת הזדמנות פז לקדם את עניינו של צ'זארה, שלאחר שפרש מכהונתו כקרדינל ביקש לשאת את ביתו של אלפונסו מנאפולי, שהתגורר בחצרו של מלך צרפת כבן חסותו של המלך. בתמורה ל-‏30,000 דוקאטים ולתמיכה בתוכניתו של צ'זארה, נעתר האפיפיור לבקשתו של לואי בדבר ביטול נישואיו והתיר לו לשאת את אן מברטאן. במסגרת העסקה קיבל הארכיבישוף מרואן קידום לקולגיום הקדוש והוכרז כקרדינל ד'אמבואז.

    הייתהזו איוולת פוליטית. צ'זארה, ובידיו היתר הנישואין שניתן ללואי, הגיע לצרפת ושוחח עםהמלך על מסע המלחמה שתכנן המלך לבצע למילאנו בתמיכת האפיפיור. השותפות החדשה בין אלכסנדר לצרפת, הסדר שהאפיפיור נתן לו יד למען בנו רע-המעללים, עוררה את חמתם של בני ספורצה, בני קולונה, שליטי נאפולי וכמובן ספרד, המתחרה הגדולה של צרפת על השפעה בתחומי המגף האיטלקי. שליחם מטעם ספרד ומטעם פורטוגל (שפעלה כמתווכת על פי בקשתהספרדים) ניסו לשנות את דעת האפיפיור והפעילו לחצים אינסופיים עליו ועל מקורביו. אחד מהם אף הודיע לאלכסנדר ישירות כי לבחירתו אין תוקף ותוארו כאפיפיור בטל ובמוטל. אלכסנדר הרותח הגיב באיום להשליכו למי הטיבר ואף הודיע לו במפורש מה דעתו על המלך והמלכה הספרדיים המתערבים בעניינים לא להם.

    בינתיים התמוטטה תוכנית הנישואין של צ'זארה, לאחר שהנסיכה סירבה להיענות לחיזוריו. הברית עם צרפת הועמדה בסכנה. אלכסנדר, שחשש מפני בידודו בין שונאיו, ניהל את כל פגישותיו כשמשמר חמוש מגן עליו. ברומא נפוצו שמועות כי המעצמות מסרבות להכיר בסמכותו וקרע צפוי בכנסייה. אבל מלךצרפת סידר לצ'זארה נישואין אחרים עם אחותו של מלך נווארה. אלכסנדר המרוצה הכיר, בתמורה, בתביעתו של לואי לגבי מילאנו ועשה יד אחת עם צרפת בברית עם ונציה, שהיית התמיד מוכנה לצאת למלחמה נגד מילאנו. הצבא הצרפתי חצה את האלפים, כשהוא מתוגבר בשכירי-חרב שוויצריים ותקף את מילאנו. כשנפלה האחרונה, לא טרח אלכסנדר להסתיר את שמחתו – מה שעורר כלפיו זעם אדיר ברחבי אירופה. בעיצומן של כל המלחמות הללו פשוברומא תוהו ובוהו, מכת גניבות, מעשי שוד ומקרי רצח רבים מספור.

    צ'זארההחליט עתה לנסות ולהשתלט מחדש על אותם אזורים במדינת האפיפיור שגילו נטיות אוטונומיות מסוכנות. היו שסברו כי בכוונתו לכונן לעצמו ממלכה עצמאית משלו במרכז איטליה. סכומי העתק שהוציא על מסעות המלחמה שלו איימו לרוקן את קופת האפיפיורות. ככל שגילה כישרון במינהל ציבורי ותמך במשוררים ובציירים במגמה לטפח את האמנות בת-זמנו, היה מושחת ואכזר מאין כמוהו. הוא לא היסס לכרות את לשונו ואת ידו של אדם שנמסר לו כי סיפר עליו בדיחה. ונציאני שנחשד כי הפיץ עלון שבו השמיץ את האפיפיור נרצח והושלך למי הטיבר. מדי לילה התגלו ארבע או חמש גופות חדשות – בישופים, אנשיכנסייה רמי-מעלה ואחרים. כל רומא רעדה מפחד חייליו האלמונים וחסרי המעצורים של הדוכס צ'זארה. צ'זארה עצמו מעולם לא יצא את ביתו ללא מסכה על פניו. אכן, גם הוא ידע שמבקשי רעתו רבים מספור.

    בשנת 1501 תקפו חמישה אנשים את בעלה השני של לוקרציה, אלפונסו. חייו ניצלו אבל הוא נפצע קשה. בעוד לוקרציה מטפלת בו במסירות, היה אלפונסו משוכנע כי צ'זארה הוא ששלח את תוקפיו וכי הלה מתכוון להשלים את מעשהו באמצעות רעל. יום אחד ראה בעד החלון את גיסו השנוא מתהלך בגן. הוא תפס קשת וחץ, ירה בצ'זארה, אבל לרוע מזלו החטיא. תוך דקות ספורות פרצו לחדר שומרי ראשו של צ'זארה ושיסעו אותו למוות בחניתותיהם. אלכסנדר, שאולי כבר נבהל בעצמו ממעשי בנו, לא הגיב על המעשה הברברי.

    כל מעצור מוסרי לא עמד בפני האב התככן ובנו האכזר. לאחר מות אלפונסו ערכו השניים נשף שנודע לימים כ"בלט הערמונים". אחרי ארוחת ערב מפוארתיצאו חמישים קורטיזאנות למחול בפני האורחים, תוך שהן פושטות את בגדיהן ונותרות עירומות. לאחר מכן פוזרו ערמונים בין הנברשות שהונחו על הרצפה והקורטיזאנות זחלו על ידיהן וברכיהן בין הנברשות וליקטו אותם, בעוד האפיפיור, צ'זארה ולוקרציה צופים, משועשעים, במתרחש. לאחר מכן קיימו הקורטיזאנות והאורחים יחסי מין ופרסים בדמות טוניקות וגלימות משי הוענקו לאלו שהצליחו לקיים יחסים עם הקורטיזאנות פעמים רבות יותר מן האחרים. בהמשך לאורגיה הזו הובאו לחצר הוותיקן סוסות וסוסים על מנת שיזדווגו שם, לקול צחוקם של אלכסנדר וביתו. השניים צפו גם בהצגה שערך למענם צ'זארה, בה ירה למוות בקבוצת פושעים שהובאו אף הם לאותה חצר.

    ב-‏31 בדצמבר 1501השיאו אלכסנדרוצ'זארה את לוקרציה בשלישית, הפעם ליורש העצר של בני ד'אסטה מפרארה. מייד לאחר הטקס המפואר בא שבוע של שמחה והוללות, משתאות, הצגות תיאטרון, מרוצי סוסים ומלחמות שוורים לציון התקשרותה של משפחת בורג'יה למשפחה האריסטוקרטית ביותרבאיטליה. אלכסנדר עצמו העניק 100,000 דוקאטים מזהב לאחי החתן כנדונייתה של לוקרציה. כל אלה עלו כסף רב כל כך, שקופת האוצר התרוקנה כמעט כליל. כדי לממן את כל ההוצאות הללו יצר האפיפיור חמישים משרות כנסייתיות חדשות שנמכרו ב-‏780 דוקאטים כל אחת ובבת-אחת מינה תשעה קרדינלים חדשים, שמהם גבה סך הכול בין 120,000ל-‏130,000 דוקאטים. באותה תקופה גם הלך לעולמו הקרדינל הוונציאני העשיר ג'ובני מיקלה, לאחריומיים שבהם התפתל מכאבי-בטן איומים. השמועה אמרה שצ'זארה הרעילו את מיקלה כדילהשתלט על כספו, ובין אם היה הדבר נכון ובין אם לאו – צ'זארה אכן השתלט על ירושת הקרדינל האומלל.

    באוגוסט 1503 מת אלכסנדר. לפי אחד המקורות הוזמן עם בנו צ'זארה לארוחה אצל הקרדינל קורנטו. לאחר הארוחה חלו השניים  (יש אומרים שלא במקרה). צ'זארה החלים כעבור כמה ימים, אבל אלכסנדר בן ה-‏77 לא התגבר על מחלתו ומת ב-‏18 באוגוסט. מקור אחר טוען כי קדחת הקיץ של רומא הביאה עליו את סופו. סיפורי זוועה שנפוצו לאחר מותו סיפרו על גווייה שחורה ונפוחה ועל לשון המשתרבבת מפה מלא קצף. היה זהמראה מבעית כל כך עד שאיש לא העז לגעת בגווייה והיא נגררה אלי קבר באמצעות חבל שנקשר לרגליה. אמרו על האפיפיור כי זכה לשבת על הכס הקדוש לאחר שעשה הסכם עם השטן במחיר נשמתו (כפי שכתב גתה במחזהו המפורסם על פאוסט).

    אלכסנדר היה אולי הדמות הבולטת ביותר במשפחת בורג'יה, משפחה ששמה הרע הלך לפניה במשך מאות בשנים. סיפרו עליו שנהג להזמין אנשים שלא אהב למקום משכנו, הכין להם ארוחה שופעת, ובסופה אמר להם שנותרה להם רבע שעה לחיות כי הורעלו. סיפרו עליו ועל צ'זארה כי היו מזמינים יריבים פוליטיים לטקס מיוחד לחיסול הסכסוך, שבמהלכו היה בן בורג'יה חותך תפוח-עץ לשני חצאים שווים וכל אחד מהצדדים היה אוכל מחצית אחת; אלאשצידו של הסכין שחתך את המחצית שאכל האורח הייתה, בדרך כלל, מרוחה ברעל.

    ללא כל ספק היה אלכסנדר, בהתנהגותו הנלוזה והמסואבת, אחד הזרזים היעילים ביותר שלהתעוררות תנועת הרפורמציה של מרטין לותר. יותר מכל אפיפיור אחר בן זמנו הוא תרם להשחתת המידות של הממסד הנוצרי. הוא התנהג כמי ששום מטרה מוסרית אינה עומדת לנגדעיניו וכמי שלא בא לשבת על הכס הקדוש אלא לשם השגת עוצמה פוליטית, השפעה מדינית וצבירת נכסים פיננסיים. ימי כהונתו היו רצופים באלימות בלתי פוסקת, מעשי רצח בכנסיות, גוויות צפות בטיבר, מלחמות סיעתיות, שריפות ומעשי ביזה
    , מאסרים, עינויים והוצאות להורג. כל אלה היו משולבים בשערוריות, אורגיות, מופעי בידור, מרוצים, תשומת לב כפייתית למחלצות ולתכשיטים וסחיטה מרבית כמעט של קופת האוצר כדי לממן את כל אלה. השנאה, שאט-הנפש והפחד שעורר היו חסרי-תקדים .על רומא בשלטונו של אלכסנדר השישי אמר אגידיו מוויטרבו, ראש המסדר האוגוסטיני ודמות מרכזית  בתנועת הרפורמציה: "אין בה לא חוק ולא רוח הקודש; הזהב, הכוח וונוס שולטים בה"
    צ'זארה, למרות כל העוצמה שצבר, לא החזיק מעמד ללא נוכחותו של אביו. חודשים ספורים לאחר מות אלכסנדר (ולאחר מותו של יורשו החולה, פיוס השלישי), נבחר הקרדינל דלה רוברה לתפקיד הנכסף ונטל לעצמו את השם יוליוס השני.. היה זה אויב ותיק של בני בורג'יה והמצוד אחר צ'זארה נפתח בכל עוז. הוא נכנע לספרדים הזועמים בנאפולי לאחר שהובטחה לו חירותו. אבל מיד לאחר מכן הפרו הספרדים את ההסכם והוא הושלך לכלא בספרד.
    כעבור שנתיים נמלט, הגיע לנווארה ולאחר שנה נהרג שם בקרב חסר כל חשיבות.

    דילוג לתוכן