ספור מופת על אישה אמיצה בימי קדם הינו ספורה של יהודית. ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך (אחד מכמה ספרים העוסקים בתקופת בית שני שלא נכנסו לתוך התנ"ך ולכן הם נקראים "הספרים החיצוניים"). הספר נמצא לראשונה בתרגום השבעים של התנ"ך ליוונית למרות שנכתב במקור בעברית.
הספר, ובו ששה – עשר פרקים עוסק בקורותיה של עיר בשם בתוליה,ששכנה כנראה בעמק הירדן, אשר שר צבא אשורי ושמו הולופרנס הטיל עליה מצור כדי לכבוש אותה. המצור נמשך זמן רב, תושבי העיר סבלו מרעב ומתשישות ומנהיגי העיר חשבו להיכנע. בעיר התגוררה יהודית – אישה צעירה, אלמנה, עשירה, חכמה ויפת תואר שנחונה גם באומץ לב. היא ביקשה ממנהיגי העיר פסק זמן, לפני הכניעה המתוכננת כדי לנסות ולהציל את העיר ותושביה . יהודית הגיעה למחנה הולופרנס יחד עם המשרתת שלה וסיפרה לו ולחייליו כי החליטה לעבור לצידם מפני שידעה כי גורלם של בני עירה נחרץ. אנשי אשור האמינו בכנות דבריה והולופרנס ארח אותה באופן אישי באוהלו. נערך משתה ובו שתה הולופרנס לשכרה ויהודית נותרה לבדה עמו באוהל. היא לקחה את חרבו, אזרה אומץ, כרתה את ראשו, הכניסה אותו לתרמילה ויצאה מהמחנה לכוון עירה בתוליה. בהגיעה לשם הראתה לבני עמה את ראשו של הולופרנס והציעה להם לצאת ולתקוף מיד את האויב. כשגילו האשורים כי מפקדם נהרג, נפל עליהם פחד גדול והם נסוגו. שמחה גדולה הייתה לאנשי העיר ויהודית הפכה לסמל של אומץ לב, גבורה וניצחון.
בתולדות האמנות ישנן יצירות רבות, בפסול ובציור, אשר במרכזן יהודית עם ראשו של הולופרנס. היצירות ביטאו את רעיון האומץ וגבורה של אישה צעירה שיצאה למרות סכנת החיים שנשקפה לה לבצע משימה שתציל את בני עמה. יצירות אמנות על נושא יהודית הוזמנו על ידי שליטים שונים כדי לסמל את ניצחונם ולפאר את אומץ לבם בדרך סמלית זו.
בפסלו של דונטלו, המוצב כיום בכיכר הסניוריה של פירנצה עומדת יהודית עם חרב מונפת למעלה ומתחתיה כורע הולופרנס. התיאור מנציח את הרגע שלפני כריתת הראש – הולופרנס שכור ויהודית עומדת לבצע את מעשה הגבורה. יצירה זו היא יוצאת דופן בתיאור הספור היות וכל היצירות האחרות בתקופת הרנסנס (בשנים 1400 – 1600) מתארות את יהודית והמשרתת שלה לאחר הפעולה, מכניסות את הראש הכרות לשק, נושאות אותו על ראשן או מניפות אותו לראווה כאות ניצחון.
בוטיצ'לי מתאר את שתי הנשים פוסעות להן בניחותא האחת עם ראשו של הולופרנס על ראשה והשנייה מחזיקה את חרבו בידה. השלווה הנסוכה בתמונה עומדת בסתירה גמורה לפעולה הדרמטית שהתרחשה זה עתה.
תמונה נוספת של בוטיצ'לי מתארת את המתרחש באוהלו של הולופרנס, כאשר אנשי צבאו הגיעו ונוכחו לדעת כי מפקדם שרוע על מיטתו ללא ראש.
בתקרת הקפלה הסיסטינית, אותה צייר מיכאלאנג'לו במשך ארבע שנים, מתואר הסיפור בשני חלקים. הציור נמצא באחת מארבע הפינות של התקרה. כל ארבע פינות התקרה מתארות אירועים של גבורה והצלה. מצד ימין שוכב לו הולופרנס כרות ראש ורק רגליו מבצבצות מחוץ למיטתו ומצד שמאל נראות שתי הנשים, האחת עם ראשו והשנייה עומדת לכסות את הראש בשק. יש לציין כי הדיוקן של הולופרנס הינו הדיוקן העצמי של מיכלאנג'לו.
בשנת 1600 חל מפנה בצורת הצגת ספור המעשה. היה זה אמן איטלקי בשם קרווג'יו אשר, לראשונה, החליט לתאר את הספור ברגע השיא שלו, ברגע בו מבצעת יהודית את כריתת ראשו של הולופרנס. התיאור הוא אלים מאד, מלא דם וזעקות, התאורה מסתורית מאד ( – חלק מהתמונה מואר וחלקים אחרים חשוכים מאד. גם זו המצאה וחידוש של האמן קרווג'יו) והצופה נשאר פעור פה מול ההתרחשות נגד עיניו. לאור התקדים המרתק של קרווג'יו אמנים נוספים יתארו את ספור גבורתה של יהודית בהמחשת המעשה ויציירו את רגע כריתת הראש. השינויים האלה, באופן הצגת הספור בין התקופה שקדמה לשנת 1600 ולאחריה מאפיינים בתולדות האמנות את המעבר מתקופת הרנסנס לתקופת הברוק, שמחוללה היה אותו קרווג'יו.
