ליאונרדו דה וינצ'י (1452-1519) שהה במילאנו כעשרים שנה. בשנת 1481 , כשהוא בן 29 ועובד בסדנה של ורוקיו בפירנצה, שלח ליאונרדו מכתב לשליט מילאנו ובו הציע לו את שירותיו. היה זה כעין מסמך של קורות חיים כמקובל כיום ולמרבית הפלא, את עובדת היותו צייר, ציין רק בסעיף השישי. חוץ מציון יכולתו בתכנון כלי נשק, ביצורים וארגון נשפים ומופעים אור-קוליים בארמון, ציין ליאונרדו כי ביכולתו ליצור פסל ענק של פרש, אותו ביקש להקים לזכר אביו של השליט – פרנצ'סקו ספורצה, מייסד השושלת.
שליט מילאנו, לודוביקו ספורצה, ניאות לקבל את ליאונרדו בחצרו ולהעסיקו במילאנו. שרות זה נמשך עד פלישת הצרפתים לעיר, בשנת 1499. במהלך שהותו שם יצר ליאונרדו כמה יצירות מופת כשהמפורסמת ביניהן היא ציור הקיר במנזר סנטה מריה דלה גרציה ובו תיאור הסעודה האחרונה. ליאונרדו, בהתאם למכתבו הועסק גם בהקמת ביצורים, עריכת פסטיבלים וארגון חיי החברה בארמון. ברם, הפרויקט הראשי בו עסק במשך כל שנות שהותו בעיר, קרוב לעשרים שנה לא ידוע היום כמעט ונשכח לחלוטין. היה זה תכנון ובצוע של פרש בגודל עצום של כשבעה מטר גובה.
עשרות רבות של רישומי סוסים ופרשים נשתמרו מתקופה זו, אך אין לחוקרים שום מידע ברור מה היה הדגם הסופי אותו יצר מחומר. גודלו העצום של הפסל המיועד הצריכו לשנות, כמה פעמים, את מיקומו. בשנת 1492 הוצג הדגם הסופי לעיני כל בטקס רב רושם, בעת חגיגת הנישואין בארמון של אחות השליט.
תהליך הפיכתו של מודל העשוי חימר לפסל ברונזה הוא מורכב, יקר ודורש ידע ומיומנות. ליאונרדו המציא תהליך חדשני שבאמצעותו הייתה היציקה צריכה להיעשות בפעם אחת ולא בחלקים. יש בידינו ידיעות על התהליך המקובל בימים אלה של יציקת ברונזה מעדותו של הפסל הפלורנטיני בנוונוטו צ'ליני, שתיאר בביוגרפיה שלו את תהליך היציקה של פסלו המפורסם – פרסאוס – המוצב היום בפיאצה סניוריה בפירנצה. ליאונרדו המתין בקוצר רוח לקבלת המכסה הדרושה של ברונזה משליט מילאנו, אך זו בוששה להגיע.
השמים הפוליטיים של מילאנו התקדרו באותה עת. הצבא הצרפתי איים על העיר ושליטה החליט להקדיש את כמות הברונזה העצומה שהייתה ברשותו לבניית תותחים, שנוצקו בעיר פרארה. ליאונרדו המתוסכל המשיך לקוות כי יום אחד יצליח לצקת את הפסל אך כאשר הצבא הצרפתי פלש לעיר הוא נמלט משם והמודל הענק נשאר בעיר. החיילים הצרפתיים , מצבאו של לואי ה-12, החלו להשתמש בתבנית הזו כ…מטרה לקליעה למטרה. אט אט, ללא טיפול נאות בחומר בתוספת לחצי החיילים הושמד הפסל כולו ולא נותר ממנו זכר. בשנותיו האחרונות ביכה ליאונרדו את העובדה כי לא הצליח להשלים את יצירת האמנות הכי גדולה שלו.
מיליונר אמריקאי, חובב אמנות מושבע בשם צ'רלס דאנט החליט לעשות מעשה. הוא היה מעריץ גדול של ליאונרדו דה וינצ'י וגמר בדעתו ליצור את הסוס, שמעולם לא נוצר, ולהעניק אותו כמתנה לעיר מילאנו ולתושביה. הרעיון של דאנט קרם עור וגידים ובמהלך השנים הוקם סטודיו ענק במדינת פנסילבניה בארה"ב שם העסיק המיליונר אמנים רבים והיסטוריונים של אמנות לעבודה על הפרויקט. את רוב המימון לפרויקט תרם הוא עצמו , בתוספת כספים שגייס למטרה זו באמצעות עמותה שהקים. צ'רלס דאנט מת ב-1994 עוד בטרם הושלם חלומו הגדול. פסלת אמריקאית, נינה אקמו, סיימה את בניית הסוס והיציקה נמסרה לבית יציקה ידוע בניו-יורק. הפסל הוטס לאיטליה כשהוא מחולק ל 4 חלקים.
בדיוק חמש מאות שנה לאחר שהמודל המקורי נהרס על ידי החיילים הצרפתיים הוסר הלוט מעל הפסל החדש באזור האצטדיון סן סירו אשר במילאנו. פסל הברונזה מתנשא לגובה של שמונה מטר. זה אינו פסל של פרש אלא של סוס בלבד. הוא ניצב על משטח שיש לבן , עצום בגודלו, גם כן.
לא כולם הביעו התפעלות או אמרו תודה ליזמי המפעל העצום הזה. חוקרים, אנשי אמנות והיסטוריונים נחלקו בדעתם לגבי היצירה הזו. כמה מהם טוענים שרוחו של ליאונרדו לא משתקפת מהפסל העצום הזה והצביעו על היומרה של היזמים בכנותם את היצירה – הסוס של ליאונרדו. ברם, אין ספק כי תשומת הלב שזוכה כעת הפסל, ההתעניינות בו והויכוח סביבו מנציחים, יותר מכל, את פועלו של גאון הרנסנס – ליאונרדו דה וינצ'י – מטרה נעלה בזכות עצמה.
