ניקולו מקיאוולי (Niccolo Machiavelli, 1469-1527)
ניקולו מקיאוולי, מתוך הנסיך 14-1513, אל לורנצו דה מדיצ'י המהולל השואפים לזכות בחסדו של נסיך נוהגים בדרך כלל להגיש לו דברים הנחשבים בעיניהם, או כאלה שהנסיך אמור להתענג עליהם. לכן מקבלים הנסיכים לעתים מזומנות סוסים, כלי נשק, אריגי זהב, אבני חן, ושאר קישוטים, כראוי למעמדם. ברצוני להגיש להוד מעלתך עדות להכנעתי אליך, לא מצאתי בין הדברים שברשותי דבר יקר יותר וראוי להערכה מאשר הבנת פעילויותיהם של גדולי עולם, אותה למדתי מתוך ניסיון ארוך בימינו ולימוד ממושך של ימי קדם. אלה נשקלו ונלמדו על ידי בחריצות רבה, ועתה רשמתי אותם בכרך קטן, שאותו אני שולח להוד מעלתך. ואף כי סבורני, כי חיבור זה אינו ראוי דיו לרום כבודך, אני מאמין כי ברוב טובך תקבלו, בהבינך כי אין ביכולתי להעניק לך שי גדול יותר מאפשרות זאת להבין בזמן קצר את אשר למדתי אנוכי במשך שנים כה רבות ובמחיר של פגיעות וסכנות לאין ספור.
לא קישטתי חיבור זה ולא מילאתי אותו במשפטים מנופחים וארוכים, או בתוספות ועיטורים, שאחרים נוהגים לשלב ביצירותיהם. שכן רציתי כי לא יעריכוהו אלא על-פי נושאו ותכולתו. איני רוצה כי איחשב ליומרני, כאדם ממעמד נחות ודל, המעז להסדיר משטרים של נסיכים; אך סבורני כי כשם שציירי הנוף מתמקמים בעמק, כשהם מתכוונים לצייר הרים ומקומות גבוהים, ועולים לפסגת ההר כשיש בכוונתם לצייר עמקים, כך ראוי גם להיות נסיך כדי להבין לאשורו את טבע העם, וראוי להיות בן העם כדי להכיר היטב את טבע הנסיכים.
קבל נא, הוד מעלתך, שי קטן זה, ברוח שבה אני שולח אותו. ואם תקראנו בעיון, תגלה בו את רצוני העז כי תגיע לגדולה המובטחת לך על ידי המזל (Fortuna ) ובזכות מעלותיך. ואם תפנה עיניך מפסגת מעלתך למקומות נמוכים אלה, תיווכח כיצד נתון אני מזמן לפגיעותיו של גורל אכזר.
פרק 1: מהם סוגי הנסיכויות וכיצד הן נרכשות
כל המדינות (Stati), כל המשטרים (dominii), שבהם היה או יש שלטון על בני אדם, הם או רפובליקות או נסיכויות. הנסיכויות הן תורשתיות, ובהן שולטים בני משפחה אחת לאורך זמן, או שהן חדשות. בין החדשות, יש כאלה שהן חדשות לחלוטין, כמו שלטונו של פרנצ'סקו ספורצה (Francesco Sforza) במילנו, או שהן מעין תוספת למדינה תורשתית של הנסיך המשתלט עליהן, כגון ממלכת נפולי בשלטון מלך ספרד.
הארצות הנרכשות בדרך זו, או שהן מורגלות להתקיים תחת שלטון נסיך, או שהן מורגלות לחיי חופש. הן נרכשות או בכוח נשקם של אחרים, או בכוח מי שהשתלט עליהן, או בעזרת המזל (Fortuna), או בזכות סגולות אנוש (virtù).
פרק 2: על נסיכויות תורשתיות
לא אדון כאן ברפובליקות, שכן דנתי בהן באריכות במקום אחר. אעסוק רק בנסיכויות, על פי הסוגים שהוזכרו לעיל, ואדון באופן שבו ניתן לשלוט בהן ולקיימן.
קל יותר לקיים שלטון במדינות התורשתיות, המורגלות בשלטון של משפחת נסיכים, מאשר בנסיכויות חדשות, שכן די לקיים את הסדר הקודם ולהתמודד עם תקריות מזדמנות. אם נסיך כזה הוא בעל כשרון רגיל, יתקיים בשלטונו, אלא אם כן יצוץ כוח חזק ויוצא דופן שישלול אותו ממנו. וכשיאבד אותו, כל תקלה שתיגרם לתופס השלטון תקל עליו להחזירו לעצמו.
יש לנו באיטליה, למשל את הדוכס של פרארה (Ferrara), אשר עמד בהתקפות הוונציאנים בשנת 1484, ובפני אלה של האפיפיור יוליוס ב-1510 רק בזכות השתייכותו לשושלת הוותיקה של מדינה זאת. שכן לנסיך הטבעי סיבות מעטות יותר וצורך קטן יותר לפגוע באנשים, ולכן הוא אהוד יותר. ואם אין הוא לוקה ברוע יוצא דופן שיגרום לאנשים לשנאו, יש לצפות שיזכה באהדה כללית. קדמוניות השלטון והמשכיותו מכסות על זכר החידושים וסיבותיהם. כי שינוי אחד מכשיר תמיד את הקרקע לשינוי אחר.
פרק 3: על נסיכויות מעורבות
בנסיכות חדשה, לעומת זאת, יש קשיים. ראשית, גם אם אינה חדשה לחלוטין, אלא חלק ממכלול גדול יותר, שניתן להגדירו כמעורב, הרי שהתמורות החלות בה נובעות מן הקושי הטבעי הקשור בכל נסיכות חדשה: העובדה כי בני-האדם מחליפים [בהן] בקלות את השליט בהנחה שגורלם ישתפר, ומוכנים לגרום להחלפתו בכוח הנשק. בכך הם משלים את עצמם, שכן הם נוכחים לדעת כי מצבם הורע. עובדה זו נובעת מצורך טבעי ושכיח אחר, והוא – שמי שהופך נסיך חדש נאלץ לפגוע בנתיניו בכוח הזרוע או באמצעים רבים אחרים כדי להשתלט על הנחלה החדשה.
כל מי שנפגע על-ידיך במהלך זה הופך ליריב. גם אלה שתמכו בך אינם נשארים בגדר ידידים, שכן אין באפשרותך למלא אחר כל ציפיותיהם, אך גם אינך יכול לנקוט נגדם באמצעים חריפים, כי הנך חייב להם תודה; שכן גם אם השליט הוא חזק ונתמך על ידי כוח צבאי, אינו יכול להיכנס למחוז כלשהו ללא תמיכה מקומית. משום כך, לואי השנים-עשר, מלך צרפת, השתלט במהירות על [דוכסות] מילנו אך גם איבד אותה במהירות, ודי היה בשובם של כוחות לודוביקו [ספורצה] כדי שהעם, שפתח בפניו את השערים, ימאס בעולו של השליט החדש, לאחר שנוכח כי תקוותיו לעתיד משופר לא באו על סיפוקן.
לעומת זאת, קל יותר להחזיק באזורים שהתמרדו ונכבשו מחדש, שכן השליט מנצל את המרידה, ומבלי לרסן עצמו יתר על המידה הוא מעניש את העבריינים, חושף את החשודים, ומחזק את נקודות התורפה. למשל, אם די היה בתמרוני לודוביקו בגבול מילנו כדי לסלק את מלך צרפת מדוכסות זאת בפעם הראשונה, הרי שבפעם השנייה היה צורך באיחוד כל הצבאות נגדו כדי להביסו ולסלקו מאיטליה. וזה נובע מהסיבות האמורות לעיל. מכל מקום, בשתי הפעמים הוא סולק. הגורמים הכלליים הנוגעים לפעם הראשונה כבר נדונו. הבה נתעכב על הפעם השנייה, ונבחן מהם הצעדים שבהם נקט, ומה ניתן לעשות באותן נסיבות כדי לשמר את השלטון טוב יותר מכפי שעשה זאת מלך צרפת.
אומר תחילה כי אותן מדינות (stati) אשר נרכשות ומסופחות למדינה קיימת יכולות להיות מאותו אזור ובעלות שפה משותפת, או לאו. במקרה הראשון קל ביותר להחזיק בהן, במיוחד אם אינן מורגלות לחיי חופש.
כדי להחזיק בהן לבטח, די לחסל את השושלת הקודמת, כי בשאר הדברים, אם מקיימים את התנאים הישנים ללא עיוות הנוהגים, בני האדם ימשיכו לחיות בשלווה. כך קרה למשל בבורגונדי, בריטאן (Bretagne), גאסקון (Gascogne) ונורמנדי (Normandie), שהפכו לחלק מצרפת מזה זמן רב. אף כי יש בהן שוני מסוים בשפה, המנהגים בכל זאת דומים, והם יכולים בהחלט להשלים זה עם זה. מי שמשתלט עליהם ורוצה לשמרם בידו חייב להקפיד על שני דברים: לדאוג לכך שלא יהיה המשך לשושלת הקודמת; ולא לשנות את חוקיהם ומערכות המיסוי שלהם. בדרך זאת יתמזגו מחוזות אלה בנסיכותו המקורית תוך זמן קצר.
אולם, כשמשתלטים על ארצות באזור ששפתו שונה וכן מנהגיו וסדריו, יש בכך קושי, ויש צורך בהרבה מזל (Fortuna) ומאמץ כדי לשמרן. אחד האמצעים העיקריים והיעילים ביותר לעשות זאת הוא, כי האדם המשתלט עליהן יעביר לשם את מושבו. דבר זה יחזק ויאריך את אחיזתו. כך נהג השולטאן התורכי ביוון; בנוסף לשאר החוקים שכיבד כדי לשמר בידו ארץ זאת, לא היה מסוגל להחזיק בה לולא העביר לשם את מושבו. זאת משום שבהיותו שם, יש בידו לטפל מיד באי-סדרים בעת התפרצותם, ובהעדרו משם נודע לו עליהם רק לאחר התפתחותם, כשמאוחר מדי להסדירם. כמו כן, אותה ארץ אינה ריקה מפקידי שלטון. אנשיה נהנים מן האפשרות לפנות לשליט הקרוב אליהם, ובעיניהם זו סיבה לאהבו ולנהוג כלפיו באהדה, או לחילופין, לחשוש מפניו. מי שירצה לתקוף מדינה זו מבחוץ ייאלץ לשקול זאת היטב. כך שאם יתגורר באותו מקום, לא יאבדו בקלות.
תרופה טובה אחרת היא משלוח מתיישבים למקום זה או אחר, להבטחת נאמנותה של אותה ארץ. התחליף לפעולה זאת הוא אחזקת חיל מצב גדול, אך על מתיישבים ההוצאה אינה כה גדולה. השליט יכול לשלוח אותם ללא בזבוז ולקיימם שם, והוא פוגע רק באלה שמהם הוא לוקח את השדות והבתים הניתנים למתיישבים החדשים, שהם מיעוט קטן באותה ארץ. האנשים הנפגעים מפוזרים ועניים ואינם מסוגלים לפגוע בו. ואילו את כל השאר, שלא נפגעו, ניתן לפייס בקלות, כי הם חוששים להיפגע באותו אופן בו נשדדו אחיהם.
בקיצור, מושבות כאלה אינן יקרות, הן נאמנות יותר ומזיקות פחות, והנפגעים אינם מסוגלים להזיק, בהיותם עניים ומפוזרים כאמור לעיל. ראוי להוסיף על כך, כי השלטון חייב לנקוט באחת משתי הדרכים: לפנק את האנשים או לדכאם. שכן הם נוטים להתנקם בגלל פגיעות קלות וחסרות ערך – על פגיעות קשות אינם מסוגלים לנקום. לכן, אם פוגעים במישהו, יש לדאוג לכך שלא יוכל להתנקם.
אם מעדיפים להחזיק חיל מצב, ההוצאה גדולה יותר, ויש להקציב עבורה את כל הכנסותיה של אותה מדינה. כתוצאה מכך הרכישה כמוה כהפסד, והיא פוגעת יותר, כי היא מזיקה לכל אותה ארץ, בגלל מעבר הצבא מאזור לאזור והצורך לקיימו. שיטה זו פוגעת בכולם, וכל אחד הופך לאויב. יתר על כן, אויבים אלה פגיעתם רעה, שכן הוכו בביתם. לכן, בכל מקרה, צבא כזה הוא מיותר, בעוד שמשלוח מתיישבים מועיל.
כמו כן, השולט בארץ שונה משלו חייב להפוך עצמו מנהיג ומגן לשליטים קרובים קטנים ממנו, להחליש את תקיפי הארץ עצמה, ולהישמר פן יפלוש אליה זר חזק כמוהו. עשוי הוא להיות מוזמן לשלוט שם על ידי אנשים ממורמרים, בגלל שאפתנות או מחשש, כפי שהטולים (Aetoli) הביאו את הרומאים ליוון, או בארצות אחרות שנכנסו אליהן בהזמנת המקומיים. בדרך כלל, כשמגיע שליט זר וחזק לארץ כלשהי, כל השליטים הפחות חזקים באותו מקום תומכים בו מתוך קנאה במי ששלט בהם קודם לכן.
משום כך אין הוא זקוק למאמץ ניכר כדי להבטיח את תמיכתם, שכן מיד עם בואו הם קושרים את גורלם בגורלו. כל מה שמוטל עליו לעשות הוא לדאוג לכך שלא יצברו כוח וסמכות. בעזרת כוחו וחסדיו יכול הוא בקלות להשפיל את התקיפים כדי לשמור את סמכותו המליאה בארץ זאת. ומי שלא ייטיב לנהוג באופן זה, יאבד במהרה את מה שרכש, וכל עוד יחזיק בארץ, יוטרד בקשיים והפרעות לאין ספור.
הרומאים הקפידו לנהוג כך בארצות שעליהן הם השתלטו. הם שלחו מתיישבים משלהם, שמרו על מעמדם של המנהיגים הפחות חזקים מבלי לאפשר להם להתחזק, החלישו את החזקים, ולא הניחו לשליטים זרים לזכות בתמיכה מקומית. די אם אביא כדוגמא את הפרובינציה של יוון. הם תמכו באנשי אכאיה (Achaia ) ובאנשי אטוליה (Aetolia); הם דיכאם את ממלכת המקדונים; הם סילקו את אנטיוכוס; הם לא הניחו לאכאים ולאטולים להתחזק. וכל מאמצי השכנוע של פיליפוס לא מנעו מהם (בני בריתו) להשפילו, ואילו בגלל עוצמתו של אנטיוכוס הם מנעו ממנו לקיים שם מדינה משלו. ואכן, הרומאים נהגו שם כפי שכל שליט חכם היה נוהג. הם נתנו את דעתם לא רק לפגעי ההווה, אלא השתדלו למנוע גם בכל כוחם את אלה שעלולים היו להתרחש בעתיד. שכן אם צופים את הסכנות מראש, ניתן להתמודד אתן, אך אם רק מחכים שיתרחשו אין יותר מזור, שכן המחלה הפכה בינתיים לחשוכת מרפא.
קורה כאן משהו דומה לזה המתואר על ידי הרופאים בקשר למחלת השחפת, שבתחילתה קל לרפאה, אך קשה להבחין בה, ובהמשכה, לאחר שלא אובחנה ולא טופלה, קל להבחין בה אך קשה לרפאה. כך קורה בענייני המדינה. שכן אם מבחינים בעוד מועד בצרות העלולות להתפתח, ניתן לרפאן במהירות; אם אין מבחינים בהן ומניחים להן להתפתח, כידוע לכל, אין להן מזור.
הרומאים צפו את הפגעים מראש, מצאו להם תמיד תרופה, ולא הניחו להם להמשך כדי למנוע מלחמה, ביודעם כי מלחמה לא ניתן לבטל, אלא רק לדחות, ומכך נהנים היריבים. לכן העדיפו להלחם בפיליפוס ובאנטיוכוס ביוון, כדי שלא ייאלצו לעשות כן באיטליה.
אם יכלו להימנע משתי המלחמות, העדיפו לא לעשות זאת. והם גם לא אימצו את האמרה שגורה היום בפי חכמי דורנו, לפיה: "הזמן פועל לטובתנו" , אלא סמכו על כישרונם ותבונתם (pudentia e virtù), כי הכול טמון בזמן, והוא המביא טוב ורע, רע וטוב.
אך הבה נשוב לדון במלך צרפת, ונבחן אם נהג באחת הדרכים האמורות לעיל. אתייחס ללואי ולא לשארל, שכן הוא קיים את שלטונו באיטליה זמן רב יותר ומעשיו בולטים יותר. כפי שתראו, נהג בדרך הפוכה מזו שיש לנהוג בה כדי להחזיק בארץ שונה משלו.
המלך לואי נקרא לאיטליה בגלל שאפתנותם של הוונציאנים, שקיוו להשתלט בעזרתו על לומברדיה. איני רוצה לגנות את מעשיו של מלך זה. שכן, ברצונו להשיג דריסת רגל באיטליה, ומחוסר תומכים בארץ זאת (אדרבא, בגלל מעשיו נסגרו בפניו כל הדתות), נאלץ לקבל כבן ברית את כל מי שהיה מוכן לכך. והוא יכול היה להצליח בכך, לולא טעה בשאר צעדיו.
הוא כבש את לומברדיה ומיד החזיר לעצמו את המעמד שנשלל ממנו על ידי שארל. ג'נובה נכנעה; הפלורנטינים הפכו לידידיו; המרקיז של מנטובה, הדוכס של פרארה, משפחת Bentivoglio, שליטת Forlì, שליטי Faenza, Pesaro, Rimini, Camerino, Piombino, Lucca, Pisa ,Siena – כולם באו לקראתו בהצהרות של ידידות. אז יכלו הוונציאנים להיווכח עד כמה מסוכנים היו צעדיהם, שכן כדי להשתלט על שני אזורים בלומברדיה, הם הפכו את המלך לאדון על שני שלישים של איטליה.
הבה נראה עתה באיזו קלות יכול היה המלך לקיים את מעמדו באיטליה לו נקט בכללים האמורים, בהגינו על כל בני ברית רבים וחלשים, שחששו כולם מפני הכנסייה או מהוונציאנים, ובשל כך נצמדו אליו. יכול היה להתגונן בעזרתם מפני אלה ששמרו על כוחם. אך הוא, עוד טרם בא למילנו, בחר בדרך ההפוכה, בסייעו לאפיפיור אלכסנדר להשתלט על רומאניה (Romagna).
הוא לא הבחין בכך כי באופן זה הוא מחליש את עצמו, בהרחיקו את בני בריתו שחיפשו הגנה בחיקו, ובחזקו את הכנסייה, שהוסיפה לעצמה כוח ארצי על זה הרוחני, ממנו היא שואבת כוח רב. ומשגיאה ראשונה זאת נבעו שגיאות אחרות, שכן כדי לרסן את שאפתנותו של אלכסנדר ולמנוע את השתלטותו על טוסקנה, נאלץ לבוא לאיטליה. לא די היה לו בחיזוק הכנסייה ובהרחקת תומכיו; מכיוון שחמד את ממלכת נאפולי, חילק אותה עם מלך ספרד. ובמקום להיות, כמקודם, הבורר של איטליה, הביא לשם עמית, שאליו יכלו לפנות שאפתני אותה ארץ ומתוסכליה.
ובמקום שבו יכול היה להכתיר מלך מטעמו, הביא אחד שיכול היה לסלקו משם.
השאיפה להשתלטות היא טבעית ורגילה ביותר. ותמיד, כשהדבר מתאפשר ומתבצע, זוכים האנשים בשבח, ולא בגנאי. אך כשהם עושים זאת כשאין הדבר ביכולתם, זוהי טעות הראויה לגנאי. לו מסוגל היה מלך צרפת לתקוף את נאפולי בכוחות שעמדו לרשותו, היה עליו לעשות כן. אך אם לא היה מסוגל לכך, אסור היה לו לחלק את השלל עם אחרים. על השותפות עם הוונציאנים בחלוקת לומברדיה ניתן עוד למחול, שכן זו נתנה לו דריסת רגל באיטליה, אך זו שעליה הסכים עם מלך ספרד ראויה לגנאי, שכן לא ניתן להצדיקה בצורך כזה.
לואי עשה, אם כן, חמש טעויות: הוא הרחיק את השליטים הקטנים, חיזק את כוחה של מעצמה איטלקית אחת, הביא לאיטליה שליט זר רב עוצמה, לא העביר לשם את מקום מושבו, ולא יישב בה מתיישבים. טעויות אלה לא חייבות היו לפגוע בו בימי חייו, לולא שגה בשישית, בהשתלטותו על ארצם של הוונציאנים. אכן, לולא הגדיל את כוח הכנסייה והכניס את הספרדים לאיטליה, טוב ונחוץ היה לפגוע בוונציאנים. אך לאחר שנקט בשני הצעדים הללו, אסור היה לו להתיר את חורבנם.
כי בעוד הם חזקים, יכולים היו למנוע מזולתם להשתלט על לומברדיה, הן מפני שוונציה לא הייתה מתירה לאיש לשלוט שם בלעדיה, והן משום שאיש לא היה מוכן לכבוש אותה מידי צרפת כדי לתתה להם, ואילו להתמודד עם שני גורמים אלה גם יחד לא העז איש. ואם יטען מישהו כי המלך לואי מסר את רומאניה ל[אפיפיור] אלכסנדר ואת ממלכת נאפולי לספרד כדי להימנע ממלחמה, אומר לו כפי שטענתי לעיל, כי אסור להניח לאיום כלשהו כדי להימנע ממלחמה, אשר בדרך זאת רק נדחית לנסיבות קשות יותר. ואם יצטט מישהו את ההבטחה שנתן המלך לאפיפיור לבצע עבורו מהלך זה כגמול להתרת נישואיו, ועבור מינויו של ארכיבישוף Rouen לקרדינל, אענה לו במה שאבאר להלן בנוגע להבטחות של נסיכים [פרק 18], ובאיזה מידה יש לקיימן.
המלך לואי איבד את לומברדיה בגלל אי הקפדתו על הכללים, שנשמרו על-ידי אחרים שהשתלטו על ארצות ורצו לשמרן. אין להתפלא על כך, יש בזה הגיון רב. שוחחתי בעניין זה עם קרדינל רואן בעיר נאנט [Nantes], שעה שדוכס וולנטינו (כך כונה בנו של האפיפיור אלכסנדר, Cesare Borgia, בפי העם) השתלט על רומאניה. כי הקרדינל של רואן אמר לי, שהאיטלקים אינם מבינים בענייני מלחמה, ואני השבתי לו, שהצרפתים אינם מבינים בענייני המדינה, שכן לו הבינו בעניינים אלו, לא היו מניחים לכנסיה להתחזק.
הניסיון הראה שכוחה של זאת וכוחה של ספרד באיטליה התפתחו בעטיה של צרפת, והם סיבת חורבנה. מכאן יש להסיק עקרון כללי שלעתים נדירות, או לעולם אינו מתבטל: מי שגורם לעוצמתו של זולתו, גורם חורבן לעצמו. שכן עוצמה זאת נבנית בחריצות או בכוח, ושני אלה חשודים בעיניו של המתעצם.
