סטפנוס באמנות

כתבה : רחל ספיר
http://www.rachelsapir.co.il
rachelsapir@gmail.com

מבוא
הקהילה הנוצרית הקדומה התהוותה בירושלים, אחת השאלות שעלתה במסגרת הקורס היא האם הייתה חלק מהקהילה היהודית ומתי התרחש הפיצול בין שתי הדתות. נראה כי סטפנוס מייצג את אותה היפרדות ראשונית, הוא מוזכר לראשונה בספר מעשי השליחים ומחבר הספר בוחר להציגו כאשר הוא מספר על מחלוקת שנתגלעה בין שתי קבוצות השייכות לקהילה הנוצרית הקדומה בירושלים. לכן אתחיל את עבודתי בכמה מילים על מחבר הספר, אביא גישות שונות במחקר לגבי שתי הקבוצות הללו ואנסה לבדוק מדוע סטפנוס מוצג לראשונה בעיתוי זה.

ההיסטוריה הנוצרית הקדושה ובמרכזה ישו, מריה והקדושים, מהווה יסוד מרכזי של התרבות והאמנות המערבית. אין ספור יצירות אמנות הוקדשו לתיאור רגעי המפתח בחייהם של אלה ובחיבורי זה אתמקד בדרך בה בחרו אמנים שונים לתאר את דמותו של סטפנוס הקדוש בהשוואה לכתוב במקור העתיק. אנסה לעמוד אחר ההקשרים המורכבים שבין המקור העתיק הכתוב לבין הייצוג החזותי. אולם כדי שנוכל לנתח יצירת אמנות נוצרית ולהבין את משמעותה, אנחנו נדרשים להבין את הקודים ואת מילון הצורות האמנותי המייחד אותה. עלינו להבין מהם סימני ההיכר שעל פיהם נוכל לזהות דמויות ונושאים מן הברית הישנה, הברית החדשה וסיפורי הקדושים. לכן אייחד את הפרק הבא בעבודתי להסבר על האמנות הנוצרית המשמשת ככלי חשוב בהפצת עיקרי האמונה.

סיפורי הנצרות מהווים את אחד מהנושאים העיקריים של יצירות אמנות בכל התקופות וחלק חשוב מפריחה אמנותית התרחש בכנסיות ובמנזרים. יחסי אמנות וחברה הם רב כיווניים, האמנות מתקיימת בהקשר חברתי, משקפת את המציאות החברתית, הפוליטית, הדתית, הכלכלית והתרבותית. יש כללים בתחום האמנות הייחודיים לה והם נגזרים מיחסי הגומלין שיש בין מרכיביה – היוצרים, הפטרונים, הקהל ועוד.    

עתה אחקור את מהלך ההתרחשויות בחייו של הקדוש סטפנוס על פי סדר רישומם ותיאורם במקור העתיק ואיעזר בגישות במחקר המבארות אותן. לכל שלב אבחר יצירת אמנות המתארת את המתרחש, אנסה לפרש את הסמלים הגלויים והסמויים בכל יצירה, אבחן את הדמויות החשובות, אנסה לבדוק האם וכיצד משפיעה התקופה והמסורת על דרך ביטויו של האמן, אבדוק מהם הפטרונים המזמינים את היצירה ואנסה למצוא את ההקשר התרבותי והדתי, כל הנתונים הללו מעשירים את הבנת היצירה. במהלך ניתוח זה אערוך את ההשוואה בין הדרך בה הביא לידי ביטוי האמן את ההתרחשות לבין הכתוב במקור העתיק.  

בראשית ימיה של הדת הנוצרית הייתה זו דת לא מוכרת שקיימה את פולחנה במקומות רבים ברחבי האימפריה הרומית בהסתר. אולי מסיבה זו לא רבות הן היצירות משלוש המאות הראשונות, לכן בחרתי להציג יצירות מתקופות מאוחרות יותר. היצירות שבחרתי להציג הן מתקופות וממקומות שונים המייצגות סגנונות מגוונים באמנות וכל אחת מהן מאפשרת לנו להתבונן בדמותו ובחייו של סטפנוס הקדוש מזווית קצת שונה. 

הסצנה הראשונה היא הסמכתו של סטפנוס כדיאקון והיצירה אותה בחרתי היא של ויטורה קארפצ'ו. זו הפעם הראשונה בה מוצג סטפנוס ואני מבקשת לבדוק, בין היתר, מה משמעות המינוי אותו מקבל סטפנוס? מי ממנה אותו? מי נוכח בטקס? וכיצד ויטורה קארפצ'ו בחר לתאר את ההסמכה?

הסצנה השנייה היא סטפנוס והסנהדרין והיצירה אותה בחרתי היא של לואיס דה מוראלס. במרכזה של סצנה זו נמצא נאומו של סטפנוס בסנהדרין ומה שאירע בעקבותיו ואני מבקשת לבדוק, בין היתר, מי כתב נאום זה? מה המסר העובר בנאום? האם יש דמיון וקשר בין ישו וסטפנוס ולבסוף כיצד בוחר דה מוראלס לתאר סצנה זו?

הסצנה השלישית היא מותו של סטפנוס הקדוש והיצירה אותה בחרתי היא של פרה אנג'ליקו. אני מבקשת לבדוק, בין היתר, כיצד הוצא סטפנוס להורג? מי ביצע את גזר הדין? מי הקהל שצפה במתרחש וכיצד בוחר פרה אנג'ליקו להציג את מותו של סטפנוס?

את הפרק האחרון בעבודתי אייחד למות הקדושים של סטפנוס. סטפנוס ממלא תפקיד פורמאלי ראשון בנצרות הקדומה, תפקיד הדיאקון, אולם הוא גם ראשון לקבוצה חשובה בנצרות והיא הקדושים המעונים – המרטירים. במהלך שלוש המאות הראשונות לסה"נ נרדפו והוצאו להורג על ידי השלטונות הרומים נוצרים רבים שחיו ברחבי האימפריה הרומית, אולם נראה כי הרדיפות והעינויים לא עצרו את התפשטותה של הנצרות אלא תרמו לפרסומה של הדת שהיו מוכנים למות למענה. את סיפוריהם של המרטירים מנכסת לה הכנסייה ורותמת את פולחנם לצרכיה. תופעת הערצת המרטירים התפתחה מאוחר יותר, דרך מותו והמרטריזם של סטפנוס, היה בסיס לסיפורים נוספים, לכן חשוב היה לי להציג את מות הקדושים של סטפנוס בעבודתי זו.

הקהילה הנוצרית הקדומה

ספר מעשי השליחים – חיבורו של לוקס
שמו של סטפנוס עולה לראשונה בברית החדשה, בספר מעשי השליחים, בעקבות מחלוקת שנתגלעה בין היהודים ההלניסטיים לעבריים. הקהילה נעתרת לבקשתם של שניים עשר השליחים, ובוחרת שבעה אנשים כדי שיפתרו את המחלוקת בין שתי הקבוצות הללו, אחד מהם הוא סטפנוס.[1] 

הספר מתאר את ייסודה וראשית ימיה של הקהילה הנוצרית, את פעילותם של שליחיו של ישו – בעיקר פטרוס ויוחנן בן זבדי, את הרדיפות אחרי המאמינים, את המרטירים הראשונים, ולבסוף את פעילותו של שאול התרסי המקבל את השם היווני, פאולוס. פאולוס הוא האיש שהפיץ את בשורתו של ישו המשיח לגויים ותרם תרומה משמעותית לעיצוב פניה של הנצרות לדורות. זוהי התקופה השנייה בתולדות הנצרות, המכונה התקופה האפוסטולית (השליחים – אפוסטולים ביוונית), מאחר ואז הופצה הנצרות בידי תלמידיו הישירים של ישו.

בראשיתה של הנצרות הופנה המיסיון ליהודי ארץ ישראל, רק בשלב מאוחר יותר הופנה המיסיון ליהודים מן התפוצה שהתגוררו בארץ ישראל, את היהודים הללו מייצג סטפנוס[2], לאחר מכן לאוכלוסייה שהתגוררה בתחומי ארץ ישראל שאיננה יהודית, אותה מייצג הסריס האתיופי,[3] ולבסוף, לכל הגויים מחוץ לתחומה של ארץ ישראל, ע"י פאולוס[4] וקורניליוס[5].

לוקס מזוהה במסורת הנוצרית עם "לוקס הרופא האהוב"[6], הוא היה קרוב לפאולוס וליווה אותו בחלק ממסעותיו והנוכרי היחידי מבין ארבעת כותבי ספרי הבשורה. להבדיל מהמסורת הנוצרית ובניגוד לה, מרבית החוקרים טוענים כי זהותם של כותבי ספרי הבשורה איננה ידועה. אך יחד עם זאת בספרות המחקרית קיימת תמימות דעים, כי הספר מעשי השליחים הוא אינו אלא המשך לספר הבשורה השלישי על פי לוקס, ושני חיבורים אלה הם פרי יצירתו של מחבר אחד. זמן כתיבת הספר אף הוא שנוי במחלוקת, אולם על בסיס ההנחה שהוא המשכו של ספר הבשורה על פי לוקס, נוטים החוקרים להעריך כי הוא נכתב בין השנים 100/90-80 לסה"נ. 

הנשן טוען כי נוצר רצף ויש התפתחות מרגע קבלת דבר האלוהים בירושלים ועד להגעה לרומא. הספר כולל בתוכו את הוראת שליחותה של הכנסייה וממנו ניתן לראות איך תופס לוקס את התפתחות השליחות. הספר נכתב אודות פרק זמן קצר ביותר, התקופה שבין הפסחא למותו של פאולוס, ללוקס היה חשוב לערוך בדיקה של המסורת המועברת, האם היא מחזקת את האמונה ומחנכת את קהל המאמינים. מגמה זו אותה הוא אורג לכל אורכו מורגשת בו היטב, לוקס היה הראשון להבין כי חשוב לכתוב על מסכת האירועים שהתחוללו לאחר חג הפסחא והוא כותב על פי תוכנית מחושבת.[7]

הדעה הרווחת במחקר היום היא כי לוקס איננו אספן של מסורות והוא לא היסטוריון. הוא נחשב לתיאולוג שתכנן את ספרו בצורה מושכלת על מנת לשרת את הכנסייה בתקופת התהוותה ולהציגה על פי השקפותיו התיאולוגיות.[8]

ככזה הוא נטל לעצמו חופש להציג את אותה התרחשות בצורה שונה, לדוגמא: עלייתו של ישו השמימה, מוצגת באופן אחד בספר הבשורה על פי לוקס[9] ובאופן שונה בספר מעשי השליחים[10]. נקודה זו חשובה כאשר רוצים לבדוק את אמינותו של ספר מעשי השליחים מבחינה היסטורית. לוקס אמנם איננו היסטוריון אבל הוא מחבר סיפורים טוב. ברור לו, שמי שקורא את הכתוב איננו משכיל, לא יכול לעשות את ההקשרים ולא יכול להשוות ולבדוק את כל פרטי הסיפורים. מכאן שהקורא יקבל את הסיפורים כפי שהוא מספר אותם, על כן הוא מדגיש את המימד התיאולוגי.[11]

נראה כי מטרתו של לוקס היא תיאולוגית והוא כותב, בצורה עקבית, לאורך כל חיבורו, עפ"י השקפתו התיאולוגית. הוא מבקש להראות כיצד הבשורה עוברת מן היהודים הסרבנים אל הגויים הפותחים את ליבם לבשורת המשיח.

המחלוקת בין היהודים ה"הלניסטיים" ל"עבריים"

הספר מעשי השליחים מתאר מציאות חיים לפיה קהילת המאמינים בירושלים חיה יחדיו ומקיימת חיי שיתוף המבוססים על שותפות בנכסים. בעלי הרכוש מכרו את נכסיהם, נתנו את תמורתם לשליחים ואלה חילקו אותה לכל חבר בקהילה על פי צרכיו. לאיש לא חסר דבר ואווירה של חסד שרתה על הכל. הם הקפידו ללכת לבית המקדש, קיימו את הפולחן והתפללו לאלוהים.[12] 

לאחר שלוקס מתאר לנו חיי קהילה הרמוניים, הוא עובר במעבר חד ומתאר מחלוקת בין ה"הלניסטים" לבין ה"עברים", אך הוא לא מביא את ההסבר לכך. זו הפעם הראשונה בה מתאר לוקס את הקהילה בירושלים כמורכבת משתי קבוצות. חברי הקהילה ה"הלניסטים" הלינו על כך שאלמנותיהם נפגעו בעת חלוקת הסעד היומית. בעקבות המחלוקת בין שתי הקבוצות, מספר לנו לוקס על ייסודו של תפקיד חדש, תפקיד השמש. שניים עשר השליחים מסרבים לקחת על עצמם את תפקיד חלוקת הסעד ומבקשים מאנשי הקהילה, למנות שבעה אנשים שזה יהיה תפקידם, והם, השליחים, ימשיכו בעבודת האלוהים.[13]

כיצד ניתן להבין את האירוע הזה? מי היו שתי הקבוצות הללו שאנו שומעים עליהן לראשונה בפרק ו' ועל מה נסב הוויכוח?

החוקרים חלוקים בדעתם בדבר זהותם של ה"עברים" וה"הלניסטים". מרטין הנגל טוען כי בחינת שמות הנבחרים,[14] מלמדת כי הם שמות יווניים. לטענתו מן השמות הללו ניתן להסיק כי ה"הלניסטים" היו יהודים נוצרים שדיברו בשפה היוונית וה "עברים" היו יהודים שדיברו בשפה הארמית. אלה המשתייכים לתרבות ההלניסטית ומדברים יוונית, מול אלה הבאים מן המסורת והתרבות של ארץ ישראל. מאחר וכל קבוצה דיברה בשפה אחרת, הייתה הפרדה וכל אחת ניהלה את הפולחן הדתי בנפרד. כך נוצרו בירושלים שתי קהילות. לכן הקהילה ההלנית, שדיברה בשפה היוונית, בחרה שבעה אנשים חשובים ומכובדים, כדי שיטפלו בענייני הקהילה ומנגד היו שניים עשר השליחים, שהנהיגו את הקהילה העברית דוברת הארמית. הנוצרים שהשתייכו לקהילת העבריים, יכלו להתפרנס טוב יותר מבני הקהילה ההלניסטית, בתוך קבוצה זו מצבן של האלמנות היה קשה ביותר והן היו תלויות לחלוטין בסיועה של הקהילה, בייחוד אם הן נתנו לה את כל רכושן.[15]

ארנסט הנשן דוחה את זיהויים של ההלניסטים כיוונים ממש. לטענתו לא היו אלה יוונים, זאת אומרת גויים, שלא נימולו. שלוש סיבות הוא מונה לכך: ראשית הקהילה היהודית בימים אלה הוקיעה את הכנסייה אם זו צירפה אליה לא יהודים ערלים. שנית, יעקב אחיו של ישו, הטיף שישו הינו המשיח בגלל שקיים את מצוות התורה כהלכתן, רק כך יכול היה להטיף בירושלים. לבסוף, אם הכנסייה הייתה מצרפת לשורותיה ערלים, לא הייתה סיבה לשיחות בין אנטיוכיה וירושלים בדבר המיסיון לגויים, שלא היה בו את עול קיום המצוות. היוונים כנראה העדיפו עמדה פחות נוקשה מהעברים כלפי התורה. הוא טוען כי על פי שמותיהם של שבעת הנבחרים ניתן להניח כי היו אלה יהודים שדיברו יוונית, הגיעו מן התפוצות והתיישבו בירושלים, העברים נולדו בארץ ישראל ודיברו ארמית. הוא מוסיף וטוען כי, כנראה, בתחום אחריותם של העברים הייתה חלוקת הסעד, ומאחר והם נטרו ליוונים, הם לא מחלקים בצורה שווה ומקפחים את אלמנותיהם. אולם לדעתו של הנשן זה לא מספיק לעשות את ההבחנה הזו בין שתי הקבוצות, אין בה בלבד כדי להסביר את הפילוג. לוקס מציג את שבעת הנבחרים כשליחים עצמאיים, הפילוג כנראה החל בגלל פרובוקציה כלשהיא, זהו הפילוג הראשון בכנסייה הקשור באמונה. לוקס רוצה להביא את הסכסוך לקיצו והוא עושה זאת באמצעות ייסודו של מוסד חדש.[16]

היבט אחר מעלה החוקר ז'ראר ואלה הטוען כי מעדויות אפיגרפיות, מיהודה ובעיקר מהגליל, עולה כי במאה ה 1 לסה"נ, הייתה השפה היוונית שפת אם של לא מעט אנשים. פאולוס ושבעת "היוונים", עליהם מסופר כאן, היו מעורים בשפה ובתרבות היוונית. מצב זה לא הפך אותם לפחות "יהודים".[17]

לוין ולבני, מחזקים טענה זו ומוסיפים כי השפה היוונית רווחה בקרב נוצרים רבים ואף ישו דיבר בה. לטענה זו יש משמעויות מרחיקות לכת, אם אכן ישו דיבר בשפה היוונית, יכול להיות שחלק מן המסורות הכתובות בספרי הבשורה, אכן שימרו את דבריו.[18]

אין תמימות דעים בין החוקרים בשאלת זיהויים של ה"הלניסטים" וה"עברים". מרבית החוקרים טוענים כי ההבדל הוא בשפת הדיבור, חלק מבחינים ביניהם על פי מוצאם – יהודים מארץ ישראל והלניסטים מהניכר, אחרים טוענים לחיים על פי התרבות היוונית, הן של יהודים שחיו בארץ ישראל והן של יהודים שחיו בניכר. ויש את אלה הטוענים כי ה"הלניסטים" היו יהודים שהגיעו מהניכר, התיישבו בירושלים, קיימו את הפולחן בנפרד ולא התערו בחיי הקהילה ויכול להיות שאותם שבעה מכובדים שנבחרו, עמדו בראש קהילה זו והנהיגו אותה.   

מראשית המאה ה 19 עוסק המחקר ההיסטורי בצורה אינטנסיבית בתולדות הנצרות הקדומה. כל חוקר מציג את טענתו ונותן לה הסבר משלו לתקופתו של ישו ולתקופה שלאחר מותו. הדבר נעשה מתוך ביאור מחודש של המקורות המעטים שיש. לוקס לא נותן הסבר לגבי שתי הקבוצות שהרכיבו את הקהילה בירושלים והנושא זוכה לפרשנויות שונות במחקר. אנו יודעים, כי על פי המסורת הנוצרית, היה לוקס הנוכרי היחידי מבין ארבעת כותבי ספרי הבשורה ונימנה עם קבוצת ההלניסטים, אולם עפ"י גישות במחקר, לא ברור אם אכן היה יהודי או נוכרי.

האמנות ככלי להפצת עיקרי האמונה

במאות הראשונות האמנות הנוצרית הקדומה התפתחה בהיחבא בגלל רדיפות והיא החלה לגבש את המוטיבים והנושאים בצורה הדרגתית. האמנות הנוצרית הקדומה הייתה ביטוי מוחשי וויזואלי לתהליך הגיבוש הראשוני של הדת החדשה. הנצרות הייתה דת אסורה ונרדפת, לכן הנוצרים לא יכלו לבנות מרכזים דתיים גלויים. על כן, מקומות המפגש של הקהילה היו בבתים פרטיים או בקטקומבות, מערות קבורה בהם נקברו נוצרים ושם קיימו את הפולחן בהסתר. קירות המערות הללו טויחו ועליהם צוירו ציורים. לציורים אלה אין ערך אמנותי, אולם הם הדוגמא היחידה של האמנות הנוצרית לפני שהייתה מותרת. בציור נבחרו מוטיבים דקורטיביים שהושפעו מהאמנות בת זמנם ומסגנון ציורי הקיר הרומאיים כמו: עופות, צמחים, קופידונים או פוטים, ולרבים מהציורים יש מניעים דתיים סמויים. לדוגמא: ציור של דג וסלסילת לחם ניתן לפרשם כטבע דומם, שהיה מוטיב נפוץ באמנות הרומית, אולם בקטקומבות הם מרמזים על נס הלחם והדגים של ישו. אכן לנושאים שתוארו בציורים אלה הייתה משמעות גלויה ומשמעות סמויה, המסר הגלוי התקשר בד"כ לעולם הרומי או היהודי, והמסר הנסתר היה בעל משמעות נוצרית.      
בשנת 313 לסה"נ מוציא הקיסר קונסטנטינוס את צו מילאנו בו מוכרת הנצרות כדת לגיטימית. האמנות הנוצרית כבר לא הייתה צריכה להסתיר את הנושאים בהם עסקה והיא בוחרת את מילון הצורות האמנותי המתפתח בהדרגה, ומשלב זה החלו להופיע הסמלים הנוצריים הברורים כמו הצלב. מהמאה ה 4 לסה"נ החלו הנוצרים לבנות מקומות בהם יוכלו אנשי הקהילה להתכנס ולערוך את הפולחן. גם במקומות הללו צוירו ציורים, אולם מההיבט הסגנוני חל שינוי הדרגתי והוא הופך לסגנון דוגמטי, סכמתי וכזה המבטא ערכים רוחניים. 

ביצירות אמנות ישנו "צופן" מיוחד אשר ניתן על פיו לזהות דמויות, מקומות, נושאים ואפילו רעיונות מופשטים. ה"צופן" הזה נקרא איקונוגרפיה. המילה איקונוגרפיה מורכבת משתי מלים ביוונית, Eikon –  תמונה, Graphia – לכתוב, כלומר כתב – תמונה. 

איקונוגרפיה הינה שפה אשר במקום אותיות ומלים יש בה סימנים מוסכמים. לרוב האיקונוגרפיה של יצירת אמנות והמסר שלה ברורים ומובנים למי שצופה בה, אם הוא קשור ליצירה במקום, בזמן ובתרבות.[19]
לאמנות הנוצרית יש שפת סימנים המיוחדת לה והיא תופסת בה תפקיד מרכזי. תפקידה הוא, בין היתר, להעביר מסר דתי ומוסרי לקהל הרחב שצופה ביצירות האמנות. על האמן חלה החובה להעביר לנו את המסר, בצורה ברורה, מובנת ודידקטית ולהסתמך על סיפורי הברית הישנה, הברית החדשה ועל עקרונות ידועים, מוכרים ומוסכמים של הדוקטרינה הנוצרית.[20] 

עלינו לזכור כי חלק ניכר מהאוכלוסייה בימי הביניים לא ידעו קרוא וכתוב, והקשר שלהם לטקסטים הנוצריים היה באמצעות שמיעת הדרשות של המטיפים. אותם נושאים שנדונו בדרשה הוצגו על כותלי הכנסייה בצורה ברורה ובצבעים מרהיבים. האיקונוגרפיה הנוצרית הייתה דרך למשוך את הקהל לשורותיה, היא הציגה על הקירות יצירות שכללו סיפורים, משלים ואלגוריות, כדי לחנך, ללמד ולהבהיר לקהל את עיקרי האמונה הנוצרית.[21]  

האמנות הנוצרית, גיבשה מערכת סימני היכר מזהים לדמויות מן הברית הישנה, הברית החדשה ומעולם האגדה הנוצרי והם נקראים אטריבוטים. האטריבוט הוא חפץ או כל אפיון פיזי שנקשר לדמות מסוימת. הוא יכול לסמל תכונה האופיינית לדמות, עיסוק המאפיין אותה או אירוע מרכזי בחייה. לעיתים יש יותר מאטריבוט אחד לדמות, אולם לא נמצא תמיד את כל האטריבוטים של הדמות בכל יצירה, מספיק אטריבוט אחד בכדי שנצליח לזהות את הדמות. חלק מן האטריבוטים באמנות הנוצרית הם בעלי משמעות כללית והם משותפים לדמויות רבות, כמו ההילה מעל ראשם של קדושים או ענף עץ הדקל של המרטירים.[22]      

לגבי המאמין הנוצרי הטקסט הקדוש מייצג את "מה שקרה באמת". האמנות המבטאת קדושה, היא העתקה של הטקסט המקודש לכלי ההבעה האמנותיים. האמנות האירופית היא אמנות נוצרית והיא סללה ועיצבה את הדרכים בהן מובעת הקדושה באמצעות האמנות. ציורים הם אחד הביטויים האמנותיים המרכזיים והחשובים ביותר של חווית קדושה בתרבות המערבית, קרי בתרבות הנוצרית. תרגום הטקסט ליצירת אמנות מעצים בתפיסה הנוצרית את קדושתו. האמן רוצה לשחזר את האירוע הקדמון ולהעמיד לפני הצופה בכנסייה את תמונת הדברים כפי ש"היו באמת", הוא מקרב את המאמין אל האמת של הבשורה הנוצרית.[23]

עתה אעבור לתאר את התרחשות המאורעות בחייו של סטפנוס הקדוש, כפי שמתארן לוקס. אבחר יצירה אחת המתארת את האירוע ו/או חלק ממנו, אדון בדרך ביטויו של האמן, אכתוב על ההקשרים השונים ובניהם: ההיסטוריים, החברתיים והדתיים שהביאו להולדת היצירה ולבסוף אשווה אל מול הנכתב במקור העתיק.

סטפנוס הפרוטומרטיר

הסמכתו של סטפנוס כדיאקון
בעקבות בקשת השליחים, בוחרת הקהילה בירושלים שבעה אנשים כדי שיטפלו בענייניהם. כאן, לראשונה, אנו מתוודעים לדמותו של סטפנוס עליו מרחיב הכותב ואומר כי היה "איש מלא אמונה ורוח הקודש".[24] האנשים הללו מקבלים את ברכתם של השליחים המסמיכים אותם לטפל בענייני הקהילה.

התפתחותה הארגונית של הכנסייה הייתה כרוכה בשינויים מנהליים, אלה נועדו לענות על צרכיה המשתנים של הקהילה. כדי לדאוג לענייניה של הקהילה, ההולכת וגדלה, ממנים שבעה שמשים – דיאקונים והעומד בראשם הוא סטפנוס.

משמעות השם "סטפנוס" מיוונית, הוא "כתר", "נזר" או "עטרה".[25] נראה כי יעקובוס מנסה להראות כיצד השם מסמל את אופיו ותכונותיו הייחודיות של סטפנוס ובעצם מנבא את עתידו. "דיאקון" מיוונית Diakonos "משרת" וסטפנוס הוא הראשון. התיבה דיאקון איננה מופיעה בברית החדשה והיא נכנסה לשימוש קצת לפני המאה ה 12 לסה"נ.[26]

משרה זו, כמו משרות אחרות במנהל הכנסייתי, לבשו ופשטו צורה עם השנים בהתאם לצרכים משתנים. ראשיתה בתקופתו של סטפנוס ומטרתה מתן סיוע וסעד לתושבי הקהילה. ברבות השנים נושא משרה זו היה אדם מן הקהילה הנבחר ע"י הכנסייה כדי לסייע לכומר או לבישוף ובתום התפילה, לאסוף תרומות מן המאמינים. במשך תקופה ארוכה שימשו בתפקיד זה שבעה, אבל בימי הביניים ירדה קרנה של משרה זו והיום משרה זו היא רק שלב ביניים לפני ההסמכה לכמורה.[27]

נראה כי המחלוקת והמאבק בין ה"הלניסטים" וה"עברים" משקפת מציאות שבה התחבטו המאמינים בשאלות של זהות. מחלוקת זו היא ביטוי סמלי של המעבר מהמרחב היהודי אל המרחב ההלניסטי. השליחים סומכים את ידיהם על הדיאקונים שנבחרו וסטפנוס בראשם, כפי שעשה משה ליהושוע. אנו מבינים היטב את הטיפולוגיה: הדיאקונים מקבלים את הסמכתם מהשליחים כפי שיהושוע קיבל ממשה. אולי מטרתו של לוקס בסיפור על סטפנוס ויתר הדיאקונים, עליהם איננו יודעים הרבה, היא לתאר את התגבשות הזהות הנבדלת שלהם. זהו ייסוד ארגון היררכי, המתבדל מהסביבה היהודית, שבראשו עומד סטפנוס. הדיאקונים הם עמודי התווך של הכנסייה, הם נושאים איתם את המורשת שאותה קבלו בצורה ישירה מתלמידיו הקרובים והישירים של ישו. וזהו בעצם התפקיד הפורמאלי הראשון עליו אנו שומעים. המעמד המיוחד של הדיאקונים, ככאלה המפיצים את בשורת המשיח אל כל הגויים, קשור קשר הדוק למעמדם, כאלה שהניחו את היסודות של המנהל הכנסייתי, והוא שהביא את הכנסייה למעמד של מנצחת בראשית המאה ה 4 לסה"נ.[28] 

ביצירה הראשונה אותה בחרתי נראה כיצד האמן בוחר להציג את טקס הכתרתו של סטפנוס. נלמד כי חוץ מהתייחסותו למקור העתיק, התייחס האמן בציורו למסורת וסיפורים שנכנסו הרבה אחרי האירוע המקורי.

הקדוש סטפנוס מוסמך כדיאקון, ויטורה קארפצ'ו

שינוי גודל גופנים
ניגודיות